הסופר עמוס קינן הלך לעולמו

הסופר, העיתונאי, הסאטיריקן והפסל עמוס קינן, מת היום (ג') בשעות הערב בביתו בתל אביב בגיל 82. קינן היה חולה תקופה ארוכה, וידוע כי בשנים האחרונות אף סבל ממחלת האלצהיימר. קינן השאיר אחריו את אשתו חוקרת הספרות נורית גרץ ואת שתי בנותיו: הזמרת והיוצרת רונה שהקדישה לו השנה אלבום והעיתונאית שלומציון. הלוויתו של קינן תהיה ביום חמישי בשעה 18:00 בקיבוץ עינת.

העיתונאי, המשורר והסופר חיים חפר, אמר ל-ynet: "במשך שנים ארוכות היינו משני צדי המתרס. אני הייתי איש פלמ"ח והוא היה בלח"י. מתישהו השלמתי איתו באיזו ארוחת צהריים. הוא היה איש מוכשר, שידע את השפה העברית. מוזר, כעת נותרתי אני האחד והיחיד שיכול לדבר עליו. כולם מתים פה מסביב. אנחנו הולכים ומתמעטים וגם אני הולך ומתמעט".

לחפר יש המון זכרונות מקינן. השניים שיתפו פעולה בין היתר פעולה גם במוסף הסאטירי "ציפור הנפש", שראה אור בידיעות אחרונות. "זה היה עיתון נהדר, מלא אירוניה. זו היתה נבחרת אמיתית עם דן בן אמוץ, סילבי קשת, מייק הקריקטוריסט ואנוכי. כששאר העיתונות היתה בסטגנציה, אנחנו בעטנו", סיכם.

פרופ' ניסים קלדרון, אמר הערב ל-ynet: "היצירות של בתו רונה ושל אשתו נורית שנעשו עבורו ובעקבותיו, הן

אולי העדות הטובה ביותר לכוחו של האיש - שהקרובים לו ביותר בעצם ממשיכים את יצירתו. זה דבר חסר תקדים. מבחינת קינן, אני חושב שכוחו הגדול היה בשני מישורים: בעובדה שתמיד היתה לו את האנרגיה לעבור בנקודות מפתח של התרבות הישראלית, ולהיות אופוזיציונר בתקופה בה הקונפורמיות שלטה לגמרי, וכן בעברית היוצאת דופן שניכרת במיוחד לטעמי בספר 'אל ארצך אל מולדתך'".

שרת התרבות לימור לבנת, אמרה לאחר הידיעה על מותו: "קינן היה סופר, אמן ופובליציסט חשוב, שהשאיר חותם משמעותי בתרבות הישראלית. סיפור חייו שזור כחוט השני בתולדותיה של מדינת ישראל. אישיותו ויצירתו הרב גונית יחסרו בנוף התרבותי".

ואלה תולדות

קינן נולד בתל אביב, בן למשפחת פועלים חלוצית. אביו היה חבר בגדוד העבודה של יוסף טרומפלדור. כשהיה בן 16 החליט לעזוב את בית הספר והחל לעבוד במוסך ובבניין. ב-1946 הצטרף לארגון הלח"י, למרות שהגדיר את עצמו כשמאלן בדיעותיו הפוליטיות. תקופה מסוימת חבר לפעילותה של התנועה הכנענית. הוא החל לפרסם רשימות סאטיריות בראשית שנות ה-50, במסגרת טורו הקבוע "עוזי ושות'" בעתון "הארץ".

קינן. עבר בנקודות מפתח של התרבות הישראלית (צילום: אריאל בשור) 

ב-1952 ראה אור ספרו "בשוטים ובעקרבים" – לקט מרשימות "עוזי ושות'". שנים מאוחר יותר התמקדה כתיבתו ברומנים פוליטיים-אידאיים, בהם "שואה II" שנכתב ב-1975, ו"בדרך לעין חרוד" (1984). בספרים אלה ביקר באופן חריף את מציאות החיים החברתיים והפוליטיים בארץ, באמצעות תיאור עתידני של חורבן מדינת ישראל.

בקובץ סיפוריו "מתחת לפרחים" (1979) התייחס למוות במלחמה מתוך עמדה אנטי-הירואית. בספרים אחרים שלו הוא הביע את געגועיו וזיקתו העזה, הנוסטלגית, לנוף הארץ-ישראלי. נוסף על כתיבתו העיתונאית והספרותית, עסק קינן גם בפיסול ובציור ובכתיבת מחזות. כמו כן, הוא פירסם ספר שירים ("קץ עידן הזוחלים, 1999, זמורה ביתן) וספר בישול ואף שימש תקופה מסוימת כאוצר מוזיאון הפסלים בתפן.

מ-1963 כתב טור פוליטי קבוע בעיתון "ידיעות אחרונות", והביע בו את עמדותיו השמאלניות, הבקורתיות

על-פי רוב, למדיניות הישראלית, מתוך זיקה ריגשית עמוקה לאדמה הארץ-ישראלית.

קינן כתב גם מספר מחזות, חמישה מתוכם הועלו על הבמות, ובין היתר עיבד לבמה את "החייל האמיץ שווייק" של ירוסלב האשק. כמו כן, כתב את התסריט ל"חור בלבנה" (1965), סרטו של אורי זוהר.

בנוסף, תרם לא מעט פזמונים לאמנים כמו אריק לביא, "החלונות הגבוהים", "אחרית הימים" ושלישית "הגשש החיוור". המוכרים שבהם הם "למה לא אמרת לי", "פתחי לי את הדלת", "שיר סתיו", "אהבה ראשונה" ו"בית הערבה" (עם חיים חפר).

ב-2008 פרסמה אשתו, נורית גרץ את הספר "על דעת עצמו", בו חשפה את הביוגרפיה שלו, הן האישית והן הציבורית. הספר הגיע לחמשת הסופיים בפרס ספיר, בטרם הוחלט לבטל את בחירת השופטים.