רציתי חתונה וילדים, קיבלתי. וקיבלתי גם שומן
אף פעם לא הייתי הכוסית של השכבה או היפהפיה של הסטודנטים, אבל הייתי נחמדה מספיק. מספיק בשבילי ומספיק בשביל החבר שלי, שהפך להיות בעלי האהוב. געגועים לביקיני
האמת, אם כבר לפנטז, אז עד הסוף... הייתי רוצה גם להיות עם אותו הגוף שהיה לי. אף פעם לא הייתי הכוסית של השכבה או היפהפיה של הסטודנטים, אבל הייתי נחמדה מספיק. מספיק לי ומספיק לחבר שלי שהפך להיות בעלי.
הייתי רוצה להיות עם אותו ביקיני של גיל 24, לשתות משקה מוגז ולתפוס את הפוזה הכי נוחה לי בעולם. ואז אפשר להיות רואים ונראים. פנטזיות ומציאות לחוד. תכף אסביר.
מי לא אומרת שהחלום שלה הוא ולהתחתן ולהביא ילדים לעולם, לבנות זוגיות יציבה, לבשל, לעבוד, לגדל ילדים לתפארת, לתת להם כל מה שנתנו לנו כילדים וכל מה שלא נתנו לנו כילדים, להתייחס אליהם כמו שהתייחסו אלינו ההורים ולהוסיף את החלק שבו לא התייחסו מספיק?
האם הכל ורוד כמו שהיינו רוצים?
אני אומרת שהגשמתי את חלומי. היום אני אמא לשני ילדים מקסימים, בת ארבע ובן שנה. אני אוהבת אותם מכל דבר אחר בעולם והם האור שבחיי. אני עובדת בעבודה כזו שמאפשרת לי להסיע את ילדיי לגן ואני חוזרת לביתי בזמן לקבל אותם מהגן. יש לי בעל אוהב, אבא נפלא לילדינו, קורת גג מעל ראשנו ומשפחה מצוינת. אבל האם הכל ורוד כמו שהיינו רוצים? ממש לא.
לא שמעתי אף אשה מבקשת את זה לעצמה. זה הדבר הכי חשוב לנו, ואנחנו לא מוסיפות את זה לרשימת המכולת שלנו לחיים:
לקבל את היכולת של דוגמניות צמרת לשמור על גופן למרות הלידות שהן עוברות.
זה מה שצריך לבקש, בנות!
שימו לב, לא להיות דוגמנית צמרת, אלא רק לקבל את כוחן הנפשי לשמור על גזרתן. אנחנו מבקשות את זה אחרי שכבר ילדנו ואנחנו רואות שאנחנו לא נראות כמו פעם. הבעלים שלנו רואים שזה לא מה שהם קיבלו כשהתחתנו איתנו.
אז בבקשה, אלה שקוראים את זה, אל תקפצו כבר ותרשמו טוקבק טיפשי כמו: "הבעל צריך לאהוב באש ובמים", או "מה לעשות, עברת לידות...". זה לא עוזר לי היום. בעלי אוהב אותי, אבל בליבי אני יודעת שהוא היה רוצה לקבל את אשתו מעט יותר רזה ממה שהיא נראית היום.
אתם בטח שואלים את עצמכם כמה אני שוקלת. 80 קילו, והיד עוד נטויה. עברתי שתי לידות בניתוח קיסרי, וכל אחת מהן הוסיפה את תופעת הלוואי שנקראת עודף משקל, אליי.
וזה לא יורד!
להגיד שאני מתאמצת להוריד את זה? מעט. אני לא מתאמצת כמו אותן דוגמניות שתלויות בזה לפרנסתן, לא. אני אוכלת לחם קל, מנסה לא לשתות מתוקים, אני לא אוכלת חטיפים אבל אני גם לא עושה כושר בצורה מסודרת וקשה לי לשמור דיאטה לאורך זמן. כלומר יותר משבועיים.
איך בחורה שמעולם לא היתה צריכה להתמודד עם דיאטה צריכה להתחיל עם זה באמצע החיים? כאמא, את קמה בבוקר, רצה כנגד הזמן, להכין ארוחת בוקר, לשטוף פנים לילדים, להחליף טיטול, להלביש (אלוהים אוהב אותי, הבת שלי התחילה להתלבש לבד), להתארגן את בעצמך, לרוץ לעבודה, לחזור ולאסוף את הילדים, לקלח, להכין ארוחת צהרים, לנקות, לקפל כביסה, לשעשע מעט את הילדים. ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה עוד מעט כשארשום את הילדה שלי לחוג. היא רוצה חוג ריקוד.
כאשה, לשמור על היחסים. שיהיה ברור, בעלי עובד איתי ביחד בכל הדברים הקשורים להיותו אבא. אבל להגיד בכנות שהוא עובד על היחסים בינינו - אני לא יכולה להגיד. הרי אמרתי שהוא אוהב אותי ואני יודעת ומרגישה זאת. אבל הוא לא מאלה שידאגו ויחפרו ביחסינו. הוא פשוט נשאר כמו שהוא. אמיתי.
הוא לא היסס להגיד לי ששמנתי המון
אבל בואו נודה בזה, ההורים שבינינו, רוב הזמן הפנוי שלנו אנחנו רוצים רק להרים רגליים ולזפזפ מעט בשלט מול הטלוויזיה. רוב הזמן אני אפילו מוצאת את עצמי נרדמת על הספה.
הייתי אמורה לרזות מכל הפעולות האלה, אבל זה לא קורה. בפירוש, אני אומרת לכם, אני לא אוכלת יותר ממה שאכלתי לפני הלידות. אני אוכלת בדיוק אותו הדבר.
אני לא יודעת אם זה מתסכל כמו להיות רווקה שמקווה ליחיד שיגיע, אבל אני מבטיחה לכם שזה מפריע ברמות כאלה שאני חושבת על זה כמעט כל היום. אני משווה את עצמי עם חברותיי ואני מוצאת את עצמי שואלת את בעלי כשאנחנו מטיילים "אני שמנה כמו הבחורה הזאת?"
זה במיוחד מפריע כשאמא שלי באה אליי ואומרת לי "וואי, איך השמנת, תעבדי על עצמך קצת, מה קרה?" וכשחמותי מתחילה לדבר על דיאטות ועל שמירת משקל דווקא כשאוכלים בשולחן. ובעיקר כשפוגשים חבר'ה מהעבר סתם אפילו ברחוב והם אומרים: "כמה השתנית...".
אז גם אני הייתי כמו רוב אוכלוסיית הרווקות היום, חלמתי, הגשמתי, אבל האם אני שלמה עם עצמי? האם אנחנו מודעות לזה שלא נישאר כמו פעם, שנעבור שינוי משמעותי בגוף שלנו? שלא יהיה לנו מספיק זמן לעצמנו? שלא נוכל ללבוש חולצה במידה מדיום כמו פעם? שללכת לחוף הים כמו שדמיינתי יכול לקרות רק פעם בשנה בנופש בלי הילדים?
כי גם אם ניקח יום חופש מהעבודה כדי ללכת לים, זה לא יקרה. תמיד חסר לנו זמן בשעות היממה לדברים אחרים, ובסוף זה יהיה עוד יום סידורים.
טוקבק כדורבנות:
חפירות אסתטיות מגלות: ליופי אין גודל / חופר פרטי, עמק-חפר
לצערי, מחפירות אסתטיות שערכתי עד היום, לא החלטתי מה זה אשה יפה.
בהירות, כהות, צעירות, מבוגרות, קטנות, גבוהות, רזות, שמנות - כשהן יפות אז הן יפות, כשהן לא, אז הן לא.
יש נשים שאסור להם להשמין ויש נשים שאסור להן לרזות.
(יש גם נשים שאסור להן לנבול ויש כאלה שמוכרחות לצמוח, אבל זו כבר חפירה בגינה אחרת).
יש יופי רזה - חטוב, גמיש ונערי.
יש יופי שמן - שופע, בוהק ונשי.
אני מכיר נשים מכורות-כושר, מחוטבות לתפארת ובעלות פרופורציות "נכונות" שאין בהן טיפת סקס-אפיל או יופי.
אני מכיר נשים דשנות, חובבות-מתוקים, עגולות משלמות ומלאות-נחת, שהן יפהפיות מסחררות.
אני מכיר גברים שנשואים ל"כוסיות" דקות כמו סדין, ולכל חלומותיהם יש חמוקיים מפוך.
וכמובן - גם להיפך.
בקיצור:
אני מבין אשה שרע לה אם היא דפוקה או מכוערת. את זה אולי עוד אפשר לתקן.
אני לא מבין אשה שבוכה שהיא שמנה - את זה, מי אמר שצריך להרוס?
