צאו מהארון הפוליטי שלכם

בסוף השבוע שוב נסעתי לבילעין, להשתתף בהפגנה נגד המעצרים הליליים שמבצע צה"ל בבני הכפר, הפעילים במאבק הלא מזויין להחזרת אדמתם השדודה. היו שם מאות אנשים שבאו להביע סולידריות עם בני הכפר בחום הכבד של אוגוסט.

גם ח"כ דב חנין היה שם, וחטף גז מדמיע בשנייה הראשונה לבואו. בעודו מנסה להבין מה קורה, הוא תמה: "הרי ההפגנה עוד לא התחילה!?". יום קודם לכן הוא הגיע למשפטו של מוחמד חטיב, מראשי המאבק, וגם שם תהה מדוע צה"ל עוצר את מי שהוא הסמל העולמי למאבק לא מזויין. "הם מעדיפים שאהידים?" שאל. והתשובה העצובה היא שכנראה שכן, ישראל מעדיפה שאהידים. זה טוב ליחסי ציבור. 

חשבתי לעצמי שאילו הייתי דתי, הייתי מאמין שהצעירים התל-אביבים שבאים לבילעין כל שבוע, הם הסיבה שהאל הכל יכול עוד לא החריב בחמתו את עירם המבוסמת מעצמה, כאילו אין כיבוש וגזענות ורצח המאפשרים את קיומה.

יש לזכור ולהזכיר: האחראים לשוד האדמות של הפלסטינים ולרצח הטוב בבניה של בילעין, חיים בינינו, בתל-אביב העליזה שחוגגת את עצמה בכל העולם כמעין בתולה שובבה בת מאה. האחראים הישירים לגזל באים לתערוכות האמנות בגלריות ובמוזאונים של העיר, להצגות בתיאטראותיה. הם שותים איתנו בירה במסעדה על המרפסת ומחבקים אותנו מול המצלמה בגאלה של סרט אנטי מלחמתי כזה או אחר. הם אפילו עומדים איתנו בהפגנות התמיכה בקהיליה הגאה בכיכר רבין.

אבל הם גם אלו ששלחו את החייל שירה בבאסם אבו רחמה בחזהו, כשניסה להציל בחורה פצועה. והם אלו שבבתי המשפט מחפים על הרצח. הם אלו המגרשים ערבים מבתים שבהם הם חיים 60 שנה, בגלל נוסח טאבו שהשלטון הירדני כיבד בירושלים. אך הם לא מוותרים על בתיהם בעין הוד, שבעליהם החוקיים משקיפים עליהם מהגבעה הסמוכה.

אפילו כשבג"ץ, שלרוב משתף איתם פעולה, סירב להיות חותמת גומי לעוולות הכיבוש, כשהשופטת ביניש הבינה שאת העוולה שעושים בבילעין אפילו היא לא תוכל להצדיק בשום דרך חוקית, הם צחקו בפניה וביזו את בית המשפט. במקום להזיז את הגדר שהוכרזה כלא חוקית על ידי בית המשפט שלהם עצמם, הם עוצרים באישון לילה את הנאבקים לקיום הצו.

אדוני המלחמה, גוזלי האדמות אינם מסתתרים. רואים אותם בכל מקום בעירנו, בעיקר כשמישירים מבט במראה. אפשר לומר ש"הם" זה בעצם כולנו, אך אני מאמין שמי שמתנגד - אשמתו פחותה. מי שמתנגד מאוד - מקומו בין הזכאים מובטח.

ולכן כאשר הייאוש מאיים להשתלט על כל ניצוץ של תקווה, אני בוחר לנסוע לכפר. כי בילעין הוא לא רק כפר פלסטיני קטן שאנשיו נאבקים על קיומו. בילעין הוא התקווה האחרונה של אלו שהרימו ידיים מהאפשרות של צדק וחסד במרחב הישראלי פלסטיני.

אני פונה לידידי התל-אביבים, תושבי העיר שאני כל כך אוהב וכל כך קשה לי לאחרונה להרגיש בה בבית. אל למשכיחים יגוננו בבקבוקי ג'יימסון או לנאבקים עבור זכויותיהם של מיעוטים וקבוצות חלשות אחרות - ללחוץ את ידם של נתניהו או לבנת או ברק. בפעם הבאה שהם יבואו לנחם את אחת מקהילותינו בגלל פיגוע כזה או אחר, נאמר להם שבשבילנו דם הוא דם הוא דם הוא דם. כי הגיע הזמן שנהיה עיר סגולה. במקום שנהיה עסוקים בלהוציא מהארון זמרים שבחרו להצניע את נטיותיהם המיניות, נצא אנחנו מהארון הפוליטי שלנו. נגיד בקול שאין גאווה בלהיות חייל בצבא כיבוש. 

אולי לא נהיה אהובים, אולי נהיה מפוטרים. אולי נהיה מיעוט לתפארת, אבל אז לפחות נוכל לומר ש"אם יהיה זה שנית, אל יהיה זה אחרת". לכן כאשר היאוש הקיומי תוקף אתכם או סתם חוש צדק בסיסי משתלט עליכם, בואו לבילעין. אז תבינו כמה שי כרמלי פולק צדק כשהוא קרא לה בסרטו "בילעין חביבתי". המאבק למען הצדק הרבה יותר נעים כשנלחמים למען אהוב לבך.

אודי אלוני, במאי