כתגובה למאמרו של ד"ר ניב גורדון, שבו קרא המרצה מבאר שבע לעולם להגביר את הלחץ על ישראל עד כדי להטיל עליה חרם בינלאומי,
הצהירה פרופ' רבקה כרמי נשיאת אוניברסיטת בן גוריון: "אנחנו מתנערים בתוקף מהשקפותיו ההרסניות של גורדון, המשתמש באופן ציני בחופש הביטוי הקיים בישראל ובאוניברסיטת בן גוריון". היא הוסיפה כי "אוניברסיטת בן גוריון היא מוסד ציוני, המגשים את חזונו של דוד בן גוריון על בסיס יום יומי, מקדם את פיתוח הנגב ומדינת ישראל. התבטאות מהסוג הזה, של מתיחת ביקורת בוטה ומסיטה על מדינת ישראל, פוגעות בעבודה המצוינת המתבצעת באוניברסיטת בן גוריון ובכל האוניברסיטאות בישראל. אנשי אקדמיה, שחשים כך כלפי מדינתם, מוזמנים לחפש אכסניה מקצועית ואישית אחרת במקום אחר".
איני יודע אם ה"אנחנו" של רבקה כרמי כולל רק את הסגל האקדמי באוניברסיטת בן גוריון או שמא כללה הנשיאה בהתלהבותה המגייסת את כל אנשי האקדמיה בארץ. בכל אופן, כאיש סגל באוניברסיטת תל אביב, אני חש צורך בהול להסתייג בפומבי מהשקפותיה של הנשיאה.
לתומי חשבתי עד כה שאוניברסיטת בן גוריון, כמו האקדמיה שבה אני מלמד, היא מוסד ישראלי לכל דבר. לא העליתי בדעתי שהעומד בראשה של אוניברסיטה יגדירה כמוסד ציוני כפי שבעבר הלא רחוק נשיאי אוניברסיטאות בברית המועצות הגדירו את מוסדותיהם כקומוניסטיים.
הציונות נועדה כידוע לקדם את ענייניהם של היהודים בארץ ובעולם, אוניברסיטה ישראלית מיועדת לקדם את רמתם של כל החוקרים והסטודנטים הלומדים בה. במיוחד אוניברסיטת בן גוריון, שבה אחוז ה"לא ציונים" הוא גבוה במיוחד, אמורה הייתה נציגתה להימנע מטון אידיאולוגי העלול לנכר עוד יותר חלק מהעובדים והלומדים בה. תקוותי היא שנשיאי האוניברסיטאות האחרים בישראל יביעו הסתייגות חריפה מדבריה של עמיתתם.
ולעצם העניין: ניב גורדון טען שמדינת ישראל היא מדינת אפרטהייד ומתוך ייאוש מפוטנציאל השינוי במדינת ישראל קרא להטיל עליה חרם. כגורדון גם אני מוצא שאפרטהייד הוא המונח התואם ביותר להגדיר בו את התנהגותה של ישראל בשטחים הכבושים. באזורים אלה, ששר החוץ של מדינת ישראל מתגורר בהם, חיים בני אדם כבר 42 שנים ללא כל זכויות פוליטיות ובהפרדה מוחלטת מהאזרחים הישראליים שעברו להתגורר לצידם. כל ממשלות ישראל עודדו ומעודדים את ההתנחלות הציונית בקרבה של אוכלוסייה מקומית, בלא כל רצון ופרספקטיבה לשלבה בשיוויון פוליטי ואזרחי עם תושבי ישראל.
ניב גורדון טוען שהוא חרד לעתידה של ישראל ולכן הוא קורא למדינות העולם לנקוט צעדים דרסטיים כדי לבלום את התאבדותה. דווקא מכיוון שאינו רוצה לחפש אכסניות אחרות, ובדיוק עקב רצונו להמשיך ולחיות בישראל, הוא נוקט בעמדה נועזת זו.
נשיאת אוניברסיטת בן גוריון, שנטלה על עצמה את התפקיד לייעץ למרצים כמותו להסתלק מרצונם, ודאי יודעת שאין הוא היחיד שהגיע למסקנה הפסימית שהסיכוי, שבתנאים ההיסטוריים הנוכחיים תיוולד פוליטיקה אחרת בישראל ללא לחץ חיצוני, הולך ומתעמעם. כמובן, מבין הפסימיים, לא כולם הסיקו שנחוץ לפיכך חרם פוליטי וכלכלי. אולם גם לאחרים שהגיעו למסקנה דומה אין האומץ של ניב גורדון להביע זאת בפומבי.
פרופסור שלמה זנד הוא מרצה בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב
