מרועה למורה: "להחזיר לתלמידים את הסקרנות"

"בגיל 35 קורים לאנשים דברים. אתה שואל את עצמך האם אתה באמת אומר ועושה את מה שמתאים לך או שאתה מדקלם את מה שאמרו אבותיך", אומר אורי ברזק. "התחלתי תהליך של בדיקה עצמית שנחתך במלחמת לבנון השנייה. אחרי כל מה שעברתי וראיתי שם, החלטתי להיות מורה".

 "לדעת לקרוא את הבהמות שלא יודעות להתלונן". צילום: חגי אהרון

מי?

אורי ברזק בן 41, גר עם אורלי שותפתו לחיים, אותה הכיר בגיל 19. לשניים 4 ילדים: עילם (10.5), מעין (8), יהב (4) ומור שיהיה בן שנה בקרוב. "אנחנו חילונים ורוצים להישאר חילונים. בארץ אם רשומים כנשואים וחס וחלילה מגיעים לנקודת ההיפרדות, צריך להגיע לרבנות". בשנה האחרונה הוא הקים בקיבוץ מרכז למידה.

איפה?

ברזק מתחיל בימים אלו את שנתו השלישית בהוראה, שנה ראשונה במשרה מלאה. הוא סיים את לימודי ההוראה בסמינר הקיבוצים, ילמד היסטוריה ואזרחות ויחנך כיתה ז' בבית הספר בו למד כילד - ביה"ס הרב תחומי עמל עין חרוד.

על חייו של מגדל צאן

ברזק עבד בחליבות הבוקר מכיתה ד' ועם סיום הצבא החל את לימודיו באוניברסיטה "מתוך סקרנות ולא מתוך כוונה להפוך את הלימודים למקצוע", הוא מדגיש. "שעות העבודה מתחילות בדרך כלל בשלוש וחצי בבוקר ובעונת ההמלטות הן נמשכות עד לשעות הלילה המאוחרות. שלא בעונת ההמלטות, העבודה מסתיימת בצהריים או אחר הצהריים.

"מגדל צאן מחובר מאוד לבהמות איתן הוא עובד. הוא דואג לכל מה שקשור למעגל החיים של הצאן - תזונה, חליבה, מרעה, מחלות והמלטות. אתה צריך להיות שם, לדעת לקרוא את הבהמות שלא יודעות להתלונן ולעבוד בצוות מורכב של חברי משק, עובדים מהמגזר הערבי ותאילנדים".

נקודת המפנה

"עד גיל 35 נקודת המוצא שלי הייתה שמה שבן אדם צריך לעשות זה לעבוד עם הידיים. כל עיסוק אחר שאינו עם הידיים ואינו מלוכלך ומחובר לאדמה ולארץ הוא עיסוק מישני. על זה גדלתי. לאקדמיה התייחסתי כאל תחביב וכשהמנחה שלי באוניברסיטה הציעה לי לעשות דוקטורט, אמרתי עד כאן. לאורך כל השנים אמרו לי אתה צריך להיות מורה, אבל כל בעל מקצוע שאינו קשור לחקלאות היה מבחינתי שם נרדף לבטלן. כתלמיד אני זוכר שאפילו בית הספר היה רתום לחקלאות. כשהאשכוליות הבשילו והגיע הזמן לקטוף אותן לצורך ייצוא ליפן, היו עוצרים את בית הספר לעשרה ימים וכל הילדים קטפו אשכוליות במקום ללמוד. בית הספר היה מפנה את מקומו למה שנחשב חשוב יותר.

"בגיל 35 קורים לאנשים דברים. אתה שואל את עצמך האם אתה באמת אומר ועושה את מה שמתאים לך או שאתה מדקלם את מה שאמרו אבותיך. התחלתי תהליך של בדיקה עצמית שנחתך במלחמת לבנון השנייה, בה החלטתי להיות מורה. חודש שלם ביליתי בלבנון, מתחבא באיזשהו חדר, נחשף לאופן בו הצבא מתפקד ומרגיש שמשהו פה מאוד מאוד לא בסדר.

"נקודת השיא הייתה כשראיתי קצין שנכנס לתוך לבנון כשבתוך הנגמ"ש שלו יושב עיתונאי. בדרך חזרה לישראל הם עברו במפקדת גדוד בה ישב בן אדם שאיבד את אחיו והיה צריך לחזור לארץ דחוף להלוויה. לא היה בנגמ"ש מקום בשבילו. זה מקרה שמדגים מבחינתי את הניכור ואת העובדה שהחברה הישראלית הפכה לכל כך הישגית, עד כדי כך שאותו קצין לא ראה את החייל שלו, אלא את הכתבה העיתונאית. אני חושב שהאגוצנטריות והניכור מתחילים בנקודות מאוד מוקדמות בביוגרפיה של כל אחד מאיתנו".

היו התלבטויות?

"למה בלשון עבר?" הוא צוחק. "נקודת המוצא שלי כיום היא שמורה צריך להיות אחד האנשים החשובים והמרכזיים ביותר בחברה ומכאן ההתלבטויות".

השקפתך התהפכה

"זה מה שקורה לאנשים בגיל 35, אחרת הם נשארים אינפנטיליים", הוא צוחק שוב. "בשביל להיות בן אדם מרכזי בחברה, אתה צריך להיות מורה טוב ולהיות מורה טוב זה עסק מאוד מורכב. המטרה האמיתית היא לתת משמעות לאנשים שבאים ללמוד אצלך. לתת להם את תחושת הערך שלהם כבני אדם, כעולמות מלאים, כאנשים שכל עתידם לפניהם.

"מצד שני, צריך להיות בקיא בחומר הלימודי ולדעת כיצד להעביר אותו לאנשים שונים, אנשים שהמוחות שלהם פועלים בצורות שונות. יש בן אדם שיקלוט את המידע שלו דרך פעילות גופנית, אחר על ידי קריאת טקסט או דרך התבוננות בתמונות, האזנה למוזיקה או שיחה. יש כל כך הרבה דרכים לקלוט מידע ולהפוך אותו לידע. זה סוג של קוסמות ואומנות ואני לא יודע אם אצליח להגיע לשם".

"זה כבר קורה מעצם הידיעה שאני הולך לפגוש אנשים שאני שמח לפגוש בכל בוקר וההרגשה שמלווה אותי היא שיש לי מה לקבל מהם ומה לתת להם".

"הם לא חדלים להיות כאלו לרגע".

מערכת החינוך?

"עוד לא מכיר אותה מספיק טוב ולכן מתבסס כרגע על תחושות בטן. מערכת החינוך משרתת את התרבות הישראלית. היא לא מייצרת אותה, אלא משרתת אותה. זו תרבות הישגית, תחרותית, נשכנית וקפיטליסטית ומערכת החינוך משרתת את היעדים הללו. אם נבדוק את ההיסטוריה, אולי נגלה שזה תמיד היה כך, אבל הערכים היו שונים. אני מאוד זהיר כי אני לא מכיר את הדברים עד הסוף. אני רוצה לחשוב שבאמצעות המפגש עם התלמידים וההורים אתה יכול להשפיע.

"כדי לדבר עם התלמידים עין בעין, ראיתי השבוע 'הישרדות'. אני צריך להכיר את גיבורי התרבות שלהם. אלו אנשים שמצליחים בזכות הניכור ולא בזכות החברות. אני צריך להכיר את האנשים שבניד עפעף ידרסו את החברים שלהם בשביל לנצח ואם כך, למה שלא ידרסו מישהו בכביש או למה שהניכור במשפחה לא יגיע למכות. הניכור הוא הדגל שלנו היום".

חזון אישי

"חזרה לנקודה שבה אתה מכיר את סבלו של האחר ויודע לראות בו את עצמך, זה איזשהו מפתח שאיבדנו אותו ואנחנו צריכים למצוא אותו מחדש כדי לייצר את החברה המתוקנת והיותר נכונה. האחר הזה יכול להיות הילד שלך בבית, השכן שלך, בן אדם שאתה פוגש בטיילת (מתייחס לרצח בטיילת בתל ברוך) או איש כהה עור שהוא פליט.

"בהקשר הלימודי, החזון שלי הוא להוריד את עגל הזהב של הסטטיסטיקה (מדדים וציונים) ולחזור לחוויית הסקרנות והרצון האמיתי לדעת".