ספטמבר המר

המלחמה השניה בעיראק, זו שהובילה ארצות הברית בעקבות ה-11 בספטמבר, דווקא אוזכרה בשלל שירים, עוררה התנגדות עקבית של הרבה אמנים והיתה אחת הסיבות להתגייסותם הקולנית כנגד שלטונו של הנשיא האמריקני הקודם. אבל מה עם פיגוע הטרור, שהיה האקט המלחמתי הכי גדול על אדמת ארצות הברית מאז מלחמת האזרחים? אחרי אירועי ההתרמה למען הנפגעים בימים הראשונים שלאחר האסון, לא שמענו עליו כמעט כלום.

ללא חשבון נפש

אם מתאמצים, אפשר למצוא הדים קלושים לבניינים הקורסים, ללכודים הקופצים, לאש, לעשן ולאפר, גם באלבום האחרון של בק, "Modern Guilt" ובצמד האלבומים של קונור אוברסט כברייט-אייז מ-2005. מנועי החיפוש ברשת מעלים כמה עשרות שירים של אמנים לא מוכרים עד לגמרי אלמוניים, ולבטח יש עוד כמה אזכורים לפיגוע התאומים שנשמטו מזיכרוני. אבל ספירת המלאי הזו, גם אם אינה לגמרי שלמה ומדויקת, מעידה על סדר הגודל של תגובות האמנים האמריקניים לאירוע הכי בולט, לכאורה, שעיצב את מדינתם בעשור הנוכחי.

אחת הקלישאות המוכחות ביותר טוענת שהאמריקאים אדישים לעולם שמחוץ לגבולותיהם. למרביתם אפילו אין דרכונים. לא מעט פרשנים הצביעו על הבורות האמריקנית כאחד ההסברים להפתעה ולתדהמה שליוו את תגובותיהם לאותו מפגן שנאה עמוק של אנשי בין לאדן, בו חיללו את אחד מסמלי הקפיטליזם האמריקני וניסו לפגוע באותו היום גם במוסדות הביטחון והשלטון בוושינגטון. מסתבר שגם אמני הפופ לסוגיו, אלו שמסתובבים בכל רחבי העולם, המודעים פוליטית, שאמורים להוביל ולשקף את תרבות זמנם, מתגלים כשותפים, ולו פסיביים, לאדישות הזאת.

טובי קית' (ימין) וחיילים. התייצב בחזית הימנית (צילום: Gettyimages)

שלל אמנים בריטיים ואמריקניים תקפו את ראש הממשלה בלייר והנשיא בוש. אבל ממרחק השנים, נדמה שעיקר הדאגה וההבעה התמקדו בחיילים המערביים שגרמו סבל מיותר לילידים האסיאתיים. איש כמעט לא מתייחס בפופ לשאלות נוקבות על יחסים בינלאומיים, גלובליזציה, עימותים בין דתות והפערים החברתיים, השכלתיים, מסורתיים וכלכליים בין העולם הראשון לעולם השלישי.

ממרדנות לבידור טהור

הפופ האמריקני נותר ברובו המכריע מוקדש לתמלילים משומשים על מערכות יחסים בגילאים צעירים, על מיניות מתועשת ומזויפת שמעוצבת ונמכרת על ידי תעשיית המוזיקה כבר עשרות שנים ועל לחצי וטרדות ההתבגרות בכרכים המערביים עמוסי הבדידות והגירויים הכלכליים. גם אמנים שמיטיבים ומפליאים לשיר על נושאים אחרים שותקים בכל הנוגע לאסון, לקורבנות, לבור שנפער בדאון-טאון של ניו יורק ולפשר הקשרים של ארה"ב עם חלקים יותר רחוקים ולא-מוכרים של העולם.

הדיבורים על המשבר בתעשיית המוזיקה, שהחל במהפכת המידע והצריכה הדיגיטליים ונמשך במשבר הכלכלי הגלובלי, התייחסו תמיד רק לשינויים שחלו בצורה, בפורמט, בצורות המדיה ובעסקים, ובקושי בחנו את התמורות בצלילים ובתכנים. ואולי חלק מאובדן ההכנסות של התעשייה נובע גם מניתוקה מחייהם של רבים מצרכניה? אולי המוזיקה הפופולרית, שפעם היתה כלי להחלפת מסרים, למרדנות, לשינוי ולהתעוררות, הפכה גם בחלקיה היותר מסקרנים יצירתית לבידור טהור בלבד וכמעט מובן מאליו. אף אמן בודד אינו מחויב להגיב לאקטואליה או ליצור אמנות מעורבת ומגויסת. אבל איזו משמעות מצטברת יש למסה של מאות אלפי השירים החדשים ואלפי האמנים הצעירים שנחשפו בארצות הברית בשמונה השנים האחרונות, אם אין להם שום דבר להעיר או להאיר בעקבות אירוע כה בולט שאמור להשפיע על חייהם ועל חיי הקהל שלהם?

• לכל הטורים הקודמים של "שרון טורס"