שתף קטע נבחר
צילום: jupiter

חסרי קול

הם מבקשים רק מעט מזון, תמיכה, ואפשרות לשרוד ולזקוף את קומתם. אבל כשאנחנו חולפים על פניהם, כמעט ואיננו רואים אותם. הם האנשים השקופים, שקיומם מזכיר לנו את קהות החושים שלנו. בשבע השנים האחרונות תיעד זיו קורן את המקומות החשוכים והעניים בישראל. הביטו בהם, ותראו אותנו

איך נראה אין? איזה מבט יש לו למחסור ולעוני? מתחנן, מבקש, לעיתים מתבייש. הוא יושב בעיניהן המושפלות של שלוש נשים קשישות, אוחזות קופסת פלסטיק ריקות, מהזן הכי פשוט שיש, ומתייצבות בבית תמחוי. בסך הכל הן מבקשות לחזור הביתה עם קצת פסטה ברוטב עגבניות וכמה תפוזים. האם זו הארוחה החמה השבועית שלהן? מה גרם לנשים, שפניהן חרושות הקמטים מעידים כי עברו לא מעט בחייהן, להגיע למצב בו ייאלצו לקבל שם את ארוחתן החמה?

 

סביר להניח שכל אחת מהן היתה רוצה לבשל לעצמה את ארוחותיה במטבחה שלה, אך החיים רצו אחרת והפכו אותן לנזקקות למעט חסד. שלוש נשים שעוניין אינו זועק, שמחסורן אינו ניכר בחיצוניותן, שנדמה כי הן גרות פה, בקרבת מקום, על ידי ועל ידך, אך בטנן מקרקרת.

צילום: זיו קורן

 

 

שום דבר בהן לא מסגיר את המקרר הריק שבביתן, אך הן חיות על סף רעב, כאן ביננו, השבעים. בדו"חות היבשים הן קרויות "קו העוני" ו"ישראל השלישית", אבל הן לא מספרים. יש להן פנים והמבט בעיניהן לופת את הנשמה. לא כך תארו לעצמן את הישורת האחרונה של חייהן.

 

"חבר אני רעב. אל תשליכני לעת זקנה", זועקת פיסת הקרטון התלויה על חזהו של קבצן זקן הנצמד לטור המכוניות המשתרך בצומת וכמעט נדרס. אך הוא, ארוז במעיל שחור ביום קיץ וצלחת חד פעמית בידו, חמוש בחלקיק תקווה שאולי מישהו יזרוק איזה מטבע. בטבורה של עיר יושב על המדרכה נגן אקורדיון קשיש לבוש בבגדי ליצן רק כדי למשוך קצת תשומת לב למצבו. מבקש לגעת בלב הממהרים שחולפים על פניו ולאסוף כמה שקלים בסיומו של יום.

 

הפגישה היומיומית עם נציגי המציאות הזו גורמת לרובינו כמעט באופן לא מודע להגדיל את צעדינו, לעבור למדרכה ממול, העיקר לא להיות בסביבה. השיכור בבגדיו המרופטים, הרבוץ על הספסל ובוהה בנו, מעביר אותנו לג'וגינג; כשמתקרב הקבצן ברמזור אל חלון מכוניתנו הממוזגת, העין מוסתת הצידה והיד נשלחת אוטומטית לוודא שהדלת נעולה, שרק לא יפריע להתנהלותנו בבועה.

 

זרקנו אותם ואת חייהם השבירים אל שולי חיינו

לא פעם, למראה ההומלס הצעיר הזרוק בשדרה מתנסח בראש מן כתב אישום שבצדו הרשעה: "יאללה, שיילך לעבוד", והעניין בו נגמר עוד לפני שבכלל התחיל. מתי בפעם האחרונה התעכבנו לשאול את הנדכאים הללו לשמם, לגילם, למצבם או לבדידותם. כמה התייסרנו על מותו של חסר בית שקפא בחורף שעבר בבגדיו הדקים על הספסל, מתי שאלנו הומלסית בגינה הציבורית אם קר לה והסתכלנו על רגליה השחורות והפצועות.

 

כל כך התרגלנו למראות שכמו היו לחלק בלתי נפרד מהאורבניות. עגלות הברזל מהסופרמרקט עברו הסבה והפכו בית קיבול ל"רכושם" של ההומלסים. בורגנות של עניים: שקיות ניילון, בקבוקי פלסטיק, פחיות משקה ריקות והררי ג'אנק שאספו בשיטוטיהם.

צילום: זיו קורן

 

 

יש אפילו מי שלא מוותר על מקרר ומכונת כביסה שמזמן יצאו מכלל שימוש. לצד העגלה, על הספסל, זרוק. גופו עטוף בשמיכה, פניו בלתי מגולחים. אדי האלכוהול המעורבים בזיעה חמוצה אינם סודקים את אדישותנו. מבחינתנו הוא משתייך לאנשים השקופים, האבודים, מחוקי הפנים. אלה שמונחים ברחובות כחפצים, לא כבני אדם בעלי צרכים, רגשות, ביוגרפיות, חלומות והחמצות.

 

מתוך השפע בו אנו עטופים או רוצים להיעטף, זרקנו אותם ואת חייהם השבירים אל שולי חיינו. העדפנו לראותם כנוכחים-שקופים והעיקר שלא יפריעו לנו בעולמנו המדושן. "החברה בישראל הביטה בהם באותו מבט קהה המלווה בשוויון נפש, כאילו עטו פניה צעיף דק ואטום", כתבה הסוציולוגית ד"ר ורד וינצקי-סרוסי במאמר לקטלוג "העשור השישי", תערוכה שהתקיימה במוזאון ישראל לרגל שנת ה-60 למדינה. עשור שאותו הגדירה כ"עשור הקהה".

 

בתוך המציאות הנעימה שיצרנו קהו רגשותינו, צמצמנו את טווח ראייתנו ופטרנו עצמנו מלהתבונן במסכן, בחלש וברש. לא נוח להסתכל סביב, לראות בכל פינה ובכל שכונה את אלו שידם אינה משגת ארוחה חמה, שאין להם מיטה להניח ראשם בה ושילדיהם הם דור שני לעוני ולמצוקה. לא נעים לראות את הפרצוף האמיתי שלנו כחברה שאיפשרה לזה לקרות. וכשלא נוח פשוט בורחים, עוברים מהליכה לריצה ומשאירים מאחור את המחסור.

 

לאף אחד לא מגיע להגיע לגיא העוני המשפיל הזה

צילומיו של זיו קורן, המלווה במשך 7 שנים את הנוכחים-השקופים הללו, מעניקים להם פנים, הופכים אותם לנראים ומכריחים אותנו להישיר מבט, להרגיש את כאב הבטן הריקה, לשמוע את הילד הקטן מבקש אוכל חם. להודות שמשהו השתבש בחיינו כאן, ובעיקר למצוא בתוכנו טיפת חמלה.

 

בשנים האחרונות מדווחים כי בישראל חיים כמיליון אנשים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם ולמשפחותיהם לתזונה בסיסית. בחצר האחורית שלנו חיים ילדים שלא זוכים לארוחה שבועית מזינה. הורים הולכים בסוף היום לשוק, רוכנים אל הרצפה, נוברים בארגזי אשפה ואוספים שאריות כדי להאכיל בהן את משפחותיהם.

צילום: זיו קורן

 

 

למי באמת אכפת מהם? למה המציאות העגומה הזו לא משתנה? ואיך זה שהמספרים הללו לא מצטמצמים במשך השנים? האם המדינה הסירה אחריותה כלפי אזרחיה הנזקקים? האם רק העמותות ולבם הרחב של אנשים טובים הם תקוותם היחידה של האומללים? לאף אחד לא מגיע ללכת לישון רעב ורק לחלום על ארוחה חמה,

לאף אחד לא מגיע להגיע לגיא העוני המשפיל הזה.

 

"מליון רעבים בשקט" הוא המוטו המלווה את הקמפיין של ארגון "לתת", המנסה לגייס 200 אלף ארוחות לראש השנה וזעקתו מרעידה. מדי שנה חלה החמרה והעמקה של העוני בארץ והעניים נהיים עניים יותר; מדי שנה מתווספים עוד חסרי בית לרחובות, כאלו שהגיעו לצד הלא נכון של החיים, כאלו שוויתרו כי לא יכלו יותר, אלה שביאושם הטיפה המרה והסמים מנהלים אותם. אסור להתעלם משתיקת הרעבים, אסור להתרגל למספרים. כי כולנו אנשים.

 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
אלנבי ת"א 2001
צילום: זיו קורן
שכונת שפירא ת"א 2006
צילום: זיו קורן
נחלת בנימין ת"א 2005
צילום: זיו קורן
אלנבי ת"א 2006
צילום: זיו קורן
מקלחת מאולתרת ת"א 2008
צילום: זיו קורן
רוח טובה
יד שרה
כיתבו לנו
מומלצים