כל דיון ב"ממזרים חסרי כבוד", סרטו החדש, המבריק והמטריד של קוונטין טרנטינו, הוא גם דיון בסוגיות מוסריות ואסתטיות של ייצוגן הקולנועי של מלחמת העולם השנייה והשואה.
האם היסטוריה יכולה להיות פנטזיה מוחלטת, כזו שמהפכת לחלוטין את העובדות, את הסיפור ההיסטורי? האם ניתן להציג לוחמים יהודים המקרקפים נאצים ביערות מבלי להזכיר את ההשמדה ההמונית? האם עלילת הסרט, שמציגה מעין יקום מקביל שבו ההיסטוריה התרחשה אחרת, תקינה מוסרית? והאם התגובה הנלהבת לסיפור האלטרנטיבי הזה, שעל פיו הנאצים הם קורבנות היהודים, אינה אלא חוסר טעם משווע?
"ממזרים חסרי כבוד". פנטזיית נקמה על רקע היסטורי קונקרטי
כל אימת שיוצא סרט זר המציג נקודת מבט אחרת על שואת יהודי אירופה – מיד נשלף ארסנל הנשק הדמגוגי. שני המקרים הבולטים ביותר הם "החיים יפים"
של רוברטו בניני ו"רשימת שינדלר"
של סטיבן שפילברג. בעוד הביקורת הישראלית חיבקה את סרטו של בניני (למעט ספרו המרתק של קובי ניב), עורר "שינדלר"
| ביקורת |
|
| כל ממזר מלך / ארז דבורה |
|
חיילים יהודים במסע התעללות סדיסטי בנאצים? זה אולי נשמע כמו סרט נקמה מופרך ומגוחך, אבל ארז דבורה חושב ש"ממזרים חסרי כבוד" הוא אחד מרגעי השיא בקריירה של טרנטינו |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
בעיקר עקמומי אף. טענה מרכזית כלפיו התייחסה לסיפור הלא שגרתי שגולל – סיפור של הצלה ולא השמדה, שגיבורו הוא תעשיין גרמני, והוא מעמיד במרכזו מפעל קפיטליסטי ולא עבודת פרך במחנות.
המתקפה הצדקנית כלפי סרטו של שפילברג נבנתה על החרדה המופרכת שכך תילמד ההיסטוריה. שיהודים בעצם לא הושמדו (הרי אפילו במקלחות זורמים מים ולא גז), ומי שגאלו אותם היו גרמנים, חברי המפלגה הנאצית. נכון, עולם הדימויים הקולנועי הוא בדרכו ספר היסטוריה, וסיפור ההיסטוריה הוא לעולם עניין מוסרי – אבל האם יש למישהו כתב זכויות על סיפור ההיסטוריה? וכך, האם לא נפער כאן פתח למכחישי שואה? ובניסוח קונקרטי יותר לסרט – האם לטרנטינו מותר לספר שיהודים קרקפו באכזריות נאצים?
הקולנוע של טרנטינו – מתפרץ, אנרגטי, קרטוני ומבדר כפי שהוא – עוסק במוסר, או ליתר דיוק בהיעדרו. “ממזרים", על כן, מעלה את הנקודה הזו בשני מישורים, זה של סיפור נקמה (כפי שהיו גם "להרוג את ביל”
ו"חסין מוות"),
וזה שעניינו הייצוג ההיסטורי. העובדה שפנטזיית הנקמה היהודית של טרנטינו מתרחשת על רקע מציאות היסטורית קונקרטית – להבדיל מסרטיו הקודמים שלא זו בלבד שערבלו בין זמנים, אלא שנקודת התרחשותם התייחסה להיסטוריה קולנועית, לא "ממשית" – היא משמעותית בהקשר זה.
טרנטינו מציג: מערבון השואה הראשון
האם ניתן לדבר על השואה כפי שטרנטינו מדבר – או, ליתר דיוק, לא מדבר – עליה? ובמה, בדיוק, סרטו שונה מ"להיות או לא להיות"
(1942) של ארנסט לוביטש, שהעמיד את הכיבוש הגרמני של פולין במרכזה של הקומדיה השנונה שלו?
ההבדל הוא, שטרנטינו נעדר כל עמדה מוסרית. הוא ניהיליסט מוחלט, וככזה מרשה לעצמו למחות כל משמעות וזכר לסיפור ההיסטורי ממש כפי שהוא מוחה את בית הקולנוע הפריזאי בסצינת השיא של סרטו. כך, סיפור השואה שלו, ודרך
| דבר הבמאי |
|
| טרנטינו: "טבואים נועדו שישברו אותם" / מרב יודילוביץ' |
|
במסיבת העיתונאים שקיים במאי "ממזרים חסרי כבוד", התייחס רבות לעיסוק בשואה בסרטו: "לא ניסיתי ליצור סרט שואה ולא הושפעתי מגל הסרטים האלה שכבשו את הוליווד" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
הסיפור עצמה, הינם נטולי משמעות מוסרית, בדיוק כפי שסיפורי הנקמה שמאכלסים את סרטיו אינם נובעים מציווי מוסרי כלשהו, למעט התשוקה הבוערת לנקום.
"ממזרים חסרי כבוד" הוא, אם תרצו, “מערבון שואה". ומי שהצירוף הזה אינו מצמרר אותו, יכול להמשיך הלאה. בגרסתו של טרנטינו, היהודים תופסים את מקומם המסורתי של האינדיאנים במערבון האמריקני הקלאסי, זה של ציידי קרקפות. המערבון שממילא יצר היסטוריוגרפיה קולנועית אלטרנטיבית, שעל פיה אדומי העור היו הציידים, לא הניצודים – משמש אפוא מעטפת ז'אנרית הולמת לעיבודו של הסיפור ההיסטורי על פי טרנטינו.
היטלר, גרסת טרנטינו. אין דבר לבד הסיפור הפיקטיבי
ההיסטוריה עבורו קיימת רק כפיקציה קולנועית, לא כעדות מוסמכת וממוסמכת. אין דבר לבד מהסיפור הפיקטיבי – כשם שהסיפור הפיקטיבי שסיפרו המערבונים הקלאסיים עיצב למעשה את עולם הדימויים ההיסטורי.
לשיאהּ מגיעה המגמה הזו בסופו של הסרט – אין צורך להיכנס לכוננות ספוילר – שבו תובעת אחת הדמויות המרכזיות תנאים מפליגים, ובראשם הזכות להיכנס לספרי ההיסטוריה כמי שהביאה לסיום המלחמה. זהו המקום שבו עוסק טרנטינו באופן מודע בדרך שבה כל מפגש בין הקולנוע והסיפור ההיסטורי הופך את האחרון לפיקציה. זה לא ששפילברג מאמין שהוא אכן מספר את ההיסטוריה "כפי שהיתה" – ובמובן הזה, לפחות, “פארק היורה" הוא סרט מעניין יותר מ"שינדלר" – אלא שטרנטינו עוסק בסוגיה הזו בצורה מוחשית ומטלטלת יותר.
הכל ב"ממזרים" סובב סביב קולנוע. שיאו מתרחש באולם הקרנה פריזאי שבו מתכנסת הצמרת הנאצית לצפות בסרט על גיבור מלחמה (שבדומה לגיבור מלחמת העולם השנייה האמריקני, אודי מרפי, הפך לכוכב סרטים), אמצעי ההשמדה הוא ניטרט, אותו חומר גלם מתלקח ששימש בעבר לייצור סרטים,
והנקמה פורצת, ממש כך, מתוך מסך הקולנוע. ועם זאת, זה לא באמת סרט על האופן שבו בכוחו של הקולנוע לגבור על המציאות, אלא דיון מורכב ומעניין יותר בסוגיות אתיות של סיפור ההיסטוריה.
אז ככה: היהודים היחידים שנראים בסרט אינם אלה שנטבחו בידי הנאצים, הקורבנות היחידים הם גרמנים, את מקום הפרטיזנים ביערות תופסים יהודים-אמריקנים שמפקדם הוא גוי, ואת מקומה של "יהדות השרירים" שחזה ההוגה הציוני מקס נורדאו תופסת פה "יהדות האפאצ'י". השילוב בין קולנוע והיסטוריה ובין פנטזיה ומוסר, מזמן לא זכה לחידוד כל כך פרובוקטיבי, עשיר ומאתגר.
