מיומנו של מורה: ד"ר מאזארקי או יואל סלומון?
"עם הזמן - כשהתחלתי להפנים את בחירתי - התפתחה בי גאווה, למדתי להתמודד עם התגובות ואפילו להעביר את תחושת הבושה אל בני שיחי. אינני מצפה להדליק משואה ביום העצמאות כי בחרתי להיות מורה, אך אני גם לא מוכן להתנצל על כך או לסבול יחס מתנשא". מורה חדש מספר על צעדיו הראשונים בבית הספר והחוויות שעוברות עליו בין כתלי המוסד החינוכי. שלום כיתה א', מהצד השני
בבוקר לח בשנת תשס"ח החלו לנבוט בי זרעי המחשבה. הייתי בשלהי שנת הלימודים הראשונה של התואר השני בפיזיקה, וכבר היה ברור לי שאינני מעוניין להמשיך בתחום המחקר או ההיי-טק למרות אהבתי הגדולה לנושא. בנוסף, הפעילות בחברה האזרחית, ההשתתפות במאבקי סטודנטים ובמאבקים אחרים שכנעו אותי שהמקום המשמעותי ביותר בו ניתן לקחת חלק בעיצובה של החברה הישראלית הוא מערכת החינוך. לטוב ולרע.
לטורים הקודמים:
- מיומנו של מורה מתחיל: על קו הזינוק
- מיומנו של מורה מתחיל: הנוער האובד
- מיומנו של מורה מתחיל: תלוש מהמציאות
לא הייתי שלם עם ההחלטה, ובחודשים הראשונים ללימודי ההוראה הצנעתי עובדה זו. תרמו לכך תגובות שקיבלתי שנעו בין חשדנות לרחמים: "אתה באמת הולך להיות מורה? למה?", "השתגעת?", "שמע, זו באמת שליחות, אמא שלי הייתה מורה, אבל למה לך לבזבז את הזמן?".
עם הזמן - כשהתחלתי להפנים את בחירתי - התפתחה בי גאווה, למדתי להתמודד עם התגובות ואפילו להעביר את תחושת הבושה אל בני שיחי. אינני מצפה להדליק משואה ביום העצמאות כי בחרתי להיות מורה, אך אני גם לא מוכן להתנצל על כך או לסבול יחס מתנשא.
אף על פי כן, קשה לומר שגמלה בליבי ההחלטה שהדבר ש"אעשה כשאהיה גדול" הוא להיות מורה. נדמה לי שלשנת הלימודים הנוכחית, שנת ההוראה הראשונה שלי, תהיה השפעה מכרעת על כך. כששאלתי מורות מתי הן ידעו שזהו ייעודן, התברר שלרבות מהן מעולם לא היה רגע מסוים, שבו הן "החליטו להיות מורות" אלא בכל שנה הן בוחרות במקצוע זה מחדש, "לפחות לעוד שנה", כי מקצוע ההוראה, עם כל הקושי שבו, מעניק - אולי יותר מכל מקצוע אחר - גם רגעים רבים של סיפוק. רגעים שמזכירים לך למה בחרת במקצוע הזה. השבוע קיבלתי תזכורת כזו.
השבועות הראשונים של שנת הלימודים הם הקשים ביותר מבחינות מסוימות. התלמידים חזרו מחופשה בת חודשיים, רצף הלימודים נקטע בשל החגים הרבים, והמעבר מאווירת החופש לאווירת הלימודים אינו פשוט. והנה עכשיו נגמרו החגים ומתחילים להיכנס לשגרת לימודים. הכניסה לכיתות לאחר החג הייתה עבורי, במידה רבה, התחלה מבראשית, אולם התחלה זו הייתה שונה מההתחלה הרשמית עם פתיחת שנת הלימודים.
לפתע פתאום אתה נוכח שמשהו קרה בשבועות האחרונים, שנוצר קשר בינך ובין התלמידים, אתה כבר לא דמות לא ברורה בעיניהם ואפילו לא יהיה זה מוגזם לדבר על חיבה הדדית. זו ההרגשה הכי טובה בעולם. כי מסתבר שככה זה: ברגע שנקשרת לכיתה מסוימת אתה אבוד. למרות השכר, למרות המעמד, למרות התנאים – יש לך אותם וזה הרבה. זהו אולי ההסבר הפשוט ביותר מדוע מורות בוחרות בכל פעם מחדש במקצוע ההוראה. אני מכיר את זה מקרוב. גדלתי בבית עם אמא כזאת.
אמי יצאה לפנסיה לפני מספר שנים לאחר שירות של 35 שנים כמורה. בשביל תלמידים
והורים רבים היא הייתה מורה מיתולוגית. עד היום בכל פעם שאני פוגש מישהו מתלמידיה, הוא מתמלא התרגשות בדברו עליה. השלווה הנסוכה על פניה כשהיא נזכרת בחוויות ובתלמידים אומרת הכל. השיחות איתה בתקופה האחרונה נותנות לי כוח רב.
מורים רבים בשנותיהם הראשונות מתלבטים בין האפשרות לקפוץ על הסוס ולנטוש ובין הניסיון למלא את העמק הארור בציוץ של ציפורים. אמי, כמו מורות ומורים רבים אחרים, בחרה למלא את העמק בציפורים ששרות עליה עד היום, בירקון ובחולון. אינני יודע אם אצליח לעשות זאת אך לאחר מספר שבועות של הוראה אני יכול לומר, כי אני נשאר הלילה פה, בכיתה שעל הגבעה הירושלמית הזאת. בינתיים.
- הכותב הוא מורה למחשבת ישראל ופיזיקה בבי"ס "זיו" בירושלים. בוגר תכנית "מלמדים" של מכון הרטמן, פעיל חברתי, ממקימי התנועה הירוקה וחבר הנהגתה.
