סיום השלטון העותומאני
משבר היחסים האחרון בין ישראל לטורקיה הזכיר לאבי שושן את סיום תקופת שלטון המוזיקה הטורקית, לפני כעשור, והמעבר לגל ה"בכפיים", בראשותו של אייל גולן
שנות ה-90 היו שנות תור הזהב של המוזיקה הטורקית בישראל. עופר לוי היה אחד הזמרים המצליחים בישראל, עם ביצועים קורעי לב לשירי דיכאון בלחנים טורקיים מפורסמים. זהבה בן הוציאה סדרת אלבומים בעלי לחן טורקי, ובראשם האלבום "טיפת מזל", שפצעו את הלב והפכו אותה לכוכבת החדשה של התחנה המרכזית, תמיר גל שחרר את "שלום לך סיגל", שיר וסרט שהפכו לקאלט עבור נערי העשור, אבי ביטר הפך לאייקון עבור חובבי הז'אנר וכמובן, יוסי עדן, ששחרר סדרת אלבומים בקצב מסחרר, הפך לאליל עבור בנות מיוסרות שנפשם הומיה לגבר שישיר להם מילות אהבה ויבין את ליבן המצוי בטלטלה.
ביטר. אייקון לחובבי הז'אנר (צילום: אביב חופי)
עוד פעלו בהצלחה באותו עשור: קובי פרץ בתחילת הקריירה, עם אלבומים כמו "טעות של החיים", "חי איך שבא לי", "את כמו אש" ו"חץ האהבה" שאף כלל דואט עם זמר צעיר נוסף בשם מושיק עפיה בשיר "כואב לי חבר". שיקו חייק, לינט בעלת הקול העוצמתי, צביקה אברהם, שריף ועוד.
המהפך שסימן את המעבר ממוזיקת שירי הדיכאון לשירים קצביים, שמחים, שעושים יותר חשק לרקוד מאשר שליכטה בלב וטישו ספוג בדמעות, התרחש בשנת 97' עם ההצלחה ההיסטרית של אייל גולן באלבומים "בלעדייך" ו"חייל של אהבה". שירים כמו "לב של גבר", "צאי אל החלון" ו"לקנות לך יהלום" היו לא רק שירים מעולים שהפכו לאבני דרך בקריירה של גולן, אלא גם סמלו את תחילת תקופת ה"בכפיים", תקופה שממשיכה עד היום ושיאה אולי אף בשנה הנוכחית.
בלי בכי בשמחות
מול המראתו של גולן, החלה דעיכתם של לא מעט יוצרים וזמרים, שהמשיכו ליצור בז'אנר הטורקי ולא הבינו שהקהל כבר לא איתם. יוסי עדן נעלם, תמיר גל התפרסם רק בנסיבות לא מחמיאות, אבי ביטר עבר לטלוויזיה ולינט חזרה לעבוד בטורקיה. השאר התאימו את סגנונם המוזיקלי לטעם העכשווי של הקהל, כדי להמשיך להיות רלוונטיים, וגילו שהכסף הגדול נמצא בשוק החתונות והאירועים הפרטיים, שבהם רוצים בעלי האירוע זמר שיעשה שמח ולא יביא לסף בכי. לראיה, קחו את הצלחתו האדירה של קובי פרץ בעשור האחרון, שהקו המאוחר שלו טשטש כל קשר בינו לבין הבחור ששר את "הנשמה זועקת" בלב שבור.
למעשה, מדובר בתהליך עמוק יותר, שמסמל את השינויים התמידים שקורים בכל סגנון מוזיקלי. שנות ה-70 היו שנות המוזיקה הערבית הקלאסית של פריד אל אטרש, ג'ו עמר, אום כולתום. שנות ה-80 וה-90 סימנו את ימי השלטון העותמאני בישראל, והעשור האחרון מסמל את השליטה היוונית בישראל, עם אמנים כמו סטלוס ואורן חן ושלומי סרנגה ושירים כמו "הוזה אותך מולי" של אייל גולן, ללחן יווני מפורסם.
זה לא שהמוזיקה המזרחית שינתה את פניה ללא הכר כדי להתאים את עצמה ל"אשכנזים". סך הכל, מדובר בתהליך טבעי שעובר כל סגנון מוזיקלי בעולם, שמורכב מגורמים כמו שינוי בטעם המוזיקלי של הקהל, פריצתם של טרנדים חדשים ודעיכתם של אחרים. זה קורה בכל ז'אנר ובכל סגנון, כולל ברוק, פופ ואפילו בקאנטרי. מה שהיה רלוונטי בסיום המאה הקודמת לא בהכרח יהיה עדכני גם עתה. מי שהשכיל להבין זאת וידע להמשיך ליצור בצורה נבונה לפי טעם הקהל, הצליח בסופו של דבר ומי שהתעקש להמשיך ליצור בז'אנר לא מעודכן, מצא את עצמו מהר מאוד לא רלוונטי.
