דין וחשבון

1. בטקסי עם טאהיר

"היה לי רושם שאתה קצת מג'נון, אבל זה כבר באמת מגעיל". טאהיר אמר את זה בהבעה של קבס, שמתוכה ניסה לחייך אלי חיוך אמפתי. ברור שההיגיון והטעם הטוב היו איתו; בשבועיים האחרונים, שבהם ליווה אותי במשולש הסוני בעיראק, היו לו רק עצות טובות ואינסטינקטים חדים שכנראה גם הצילו את חיי. סמכתי עליו באופן טוטלי, חשתי בר־מזל שמצאתי אותו, ותמיד הקשבתי לו. בדיוק בגלל זה הוא לא הבין למה כל כך התעקשתי, ועוד על הרעיון הדוחה של להוריד כמה מוכטות לתוך שקיות ניילון.

טאריק היה נהג המונית הראשון שפגשתי בבגדד, ויחד עם מוחמד ידידי הירדני ואיחסאן המתורגמן העיראקי החלטנו שאפשר לבנות עליו לצורך ההרפתקה שלנו. נכנסנו איתו לתיקרית, העיר של סדאם חוסיין, שהמשיכה לפאר את שמו ולספק לו מסתור אחרי שנמלט מארמון הנשיאות. הגענו איתו לפאלוג'ה, העיר הסונית שלחמה את המאבק הקשה והמר ביותר בחיילים האמריקאים, וגם לסמארה - שם החלו ניצני מלחמת האזרחים בין הסונים לשיעים, שתקרע את עיראק לגזרים. המקומות היחידים שאליהם הוא לא היה מוכן לנסוע בשום אופן היו ערי השיעים בדרום, נג'ף וכרבלה. הוא הסביר לנו שאף סוני לא יעז להתקרב לשם וסידר לנו נהג מונית שיעי שידאג לנו. בסיום המסע שלי, בחזרה בבגדד, הוא שמח לראות אותנו ושמח גם על ההזדמנות העסקית להסיע אותנו שמונה שעות בדרך המדברית הארוכה עד לגבול ירדן.

מדובר בכביש צר ואינסופי, מלא בורות ומכתשים שיצרו פצצות אמריקאיות, שעובר בין היתר בסמוך לאתרים H2 ו־H3 שמהם שוגרו הסקאדים לישראל במלחמת המפרץ. הבעיה האמיתית היתה שמכוניות הותקפו תדיר בדרך הזאת בידי כנופיות שודדים, שניצלו את העובדה שבשממה האינסופית אין לקורבן למי לפנות לעזרה. זאת גם הסיבה לכך שתמורת הנסיעה שם קיבל מאיתנו טאהיר תוספת סיכון שסידרה אותו ואת המשפחה שלו בבגדד השסועה לחודשים ארוכים.

"תבין", ניסיתי שוב להסביר לו, "אני יודע שזה מגעיל. אבל אם לא נעשה את זה, כל מה שעברנו כאן יחד לא שווה כלום. כאילו לא היה. חוץ מזה אני באמת לא מבין את הראש שלך: איך מצד אחד אין לך שום בעיה לנהוג בדרך המטורפת הזאת, ומצד שני אתה כל כך מזדעזע לעזור לי לירוק לתוך שקית".

אני דווקא חשבתי שהרעיון שלי גאוני. כשסיימתי את המסע הראשון שלי בעיראק היה לי ברור שחוץ מלהישאר בחיים, הכי חשוב זה שהקלטות שצילמתי ישרדו. כמעט 30 שעות של חומר היו בהן: מטעני צד שהתפוצצו עלינו, מסע בעיראק המתפוררת לאורכה ולרוחבה, שיחות נפש עם שיעים, סונים וכורדים שהתחילו לאכול אחד את השני, חיילים אמריקאים שליכלכו על חיילים אמריקאים אחרים, אימונים של הצבא העיראקי החדש שנלחם באל קעידה, ומפגש עם היהודים האחרונים שנשארו בבגדד. כל זה נמצא ב־30 קלטות שתיעדו את אחד המסעות המרתקים של חיי, ולא היה לי ספק שאעשה הכל - פשוט הכל - כדי להבטיח שאף שודד דרכים עיראקי לא ישים עליהן יד.

דמיינתי תרחיש שבו שודדים מתנפלים עלינו באכזריות ובוזזים כל פריט יקר ערך שהם מוצאים ברכב. לא היתה לי שום בעיה שייקחו את המצלמה, המיקרופונים האלחוטיים, ציוד התאורה, הכסף, הארנק. את כל אלה הנחתי בכוונה לידי על המושב האחורי, חשופים ומאוד מזמינים. שייקחו. שירגישו ששיחקו אותה. העיקר שלא ייגעו בקלטות. וכדי להבטיח שכך יהיה החלטתי לזרוק אותן לרצפת המונית, איפה שדורכות הנעליים. קרעי העיתונים ובדלי הסיגריות המסריחים שהיו זרוקים שם נתנו לי את הרעיון; הרי אף אחד לא יפשפש בהם. מה שנותר זה להסוות את הקלטות בתוך הזבל, ועדיף שהעסק ייראה כמה שיותר דוחה.

לכתבות קודמות של איתי אנגל

פיזרתי את הקלטות בשלוש שקיות ניילון ולתוכן דחפתי קליפות בננה רקובות, ירקתי קליפות של גרעינים ואיפרתי כמה סיגריות. התבוננתי סביבי. כל עיסה מעוררת בחילה שראיתי הרמתי במקל והכנסתי לשקית באופן שלא הותיר שום זכר לקלטות, שכבר שחו במיץ של הזבל. גם לשודד הכי נואש בעיראק יהיה מספיק סטייל כדי לא להתקרב לזה. שיכנעתי את עצמי שזה הסיכוי שלי, שזה מה שיעשה את ההבדל בין אובדן כל חומרי הגלם שצילמתי לבין שידור סדרת כתבות מפוארת מעיראק.

כנראה שהייתי די מרוכז במשימה, כי רק אחרי שהשלכתי את השקית הראשונה לרצפת המונית קלטתי את הפנים המזועזעות של טאהיר. "אתה מגעיל, אח שלי. פשוט מגעיל". 

2. בקבר עם חוסיין

ב־2003 יכולתי להסתובב לבד בעיראק איפה שרק רציתי, ולהרגיש ביטחון. העיראקים - סונים, שיעים וכורדים כאחד - היו אנשים שנעים להכיר אותם ומרתק לשמוע אותם. כשחזרתי לשם שנתיים לאחר מכן זה כבר היה בלתי אפשרי: עיראק הופקעה למעשה מתושביה כשלרחובותיה הסתננו אלפי טרוריסטים מכל מדינה מוסלמית בעולם, ופוצצו כל מה שזז. הפיגועים שלהם הרגו קרוב ל־100 בני אדם מדי יום, ובו בזמן נחטפו והוצאו להורג קבלנים זרים, עובדי סיוע ועיתונאים. 190 אנשי תקשורת נהרגו בעיראק עד היום, ומשום כך הולך ונעלם מספר הכתבים שעושים שם עבודת שטח אמיתית; יציאה לשטח משולה כמעט להתאבדות. מי שעדיין פועלים שם ניגשים לכל משימה עיתונאית כמבצע צבאי. בשביל לראיין רוכל בשוק של בגדד, נניח, יעצרו מול הדוכן שלו בחריקת בלמים שני כלי רכב משוריינים עם מדבקות של רשת טלוויזיה כלשהי, בריונים חמושים מכף רגל ועד ראש יתבוננו לכל עבר עם יד על ההדק - והכתב הלחוץ ינסה לסיים את הראיון כמה שיותר מהר, כי שווקים בבגדד הם משהו שנוטה להתפוצץ.

אבל ב־2003, כחודשיים אחרי הפלישה האמריקאית, נסעתי עם מוחמד - חבר מירדן שהגיע איתי והיה היחיד בעיראק שידע מי אני ומאיפה אני - למחוזות השיעים בדרום המדינה. עד אותו יום לא נפגשתי מעולם עם שיעי; השיעים היחידים שראיתי היו פעילי חיזבאללה, והאירוע השיעי היחיד שהכרתי היה טקס ה"עאשורא", שבו הם הילקו את עצמם בשוטים, שלשלאות ומוטות ברזל עד זוב דם. לא היה בעיני דבר זר ומרוחק יותר מהאנשים האלה. הדבר האחרון שהעליתי בדעתי הוא שהשיעי הראשון שאפגוש יזכיר לי יותר מכל אדם אחר אי פעם את סיפורם של כמה מקרובי משפחתי בשואה.

משהו בדיונות שמרוחקות כחמישה קילומטרים מהעיירה השיעית חילה נראה שונה. בתוך המדבר הצהוב, החדגוני והאינסופי ביצבצו מאות נקודות לבנות לא קשורות לנוף. גם כשהתקרבנו זה לא ממש התבהר; מאות יריעות בד לבנות היו מקופלות למין כדור שבתוכו תכולה כלשהי. הן היו מסודרות בשורות, וכמה אנשים עברו ביניהן, חיטטו, הרימו פריט כלשהו ואז התמוטטו בבכי שקט. גם אני התכופפתי לפתוח את אחת מיריעות הבד, ולא הצלחתי לחנוק את הצעקה שהשתחררה לי; מהערמה שבפנים הסתכלה עלי גולגולת של אדם. מעל שני החורים הגדולים של העיניים היה חור קטן נוסף, תוצאה של קליע שפגע בה 12 שנה קודם לכן. בתחתית הערמה היו מפוזרים חלקים אחרים של השלד ועליהם נעליים, קרעים של חולצה, שעון ושרשרת. פעם כל הדברים האלה הרכיבו בן אדם.

ב־1991, מיד בתום מלחמת המפרץ הראשונה, השיעים רצו לנצל את חולשתו הזמנית של המשטר הסוני השנוא וניסו להפיל אותו. אלא שהמרד דוכא, וסדאם חוסיין - שהחליט להעניש את העדה השיעית כולה - הורה לחיילי משמר הרפובליקה לעבור בין הכפרים השיעיים ולהוציא להורג עשרות אלפי בני אדם. הגופות הושלכו לקברים המוניים, ואף אחד לא דיבר על זה מאז. בשבוע שבו הגעתי לחילה, עם נפילת המשטר, נחשפו הקברים האלה לראשונה. מקבר האחים שמאחורינו ריכזו בשקיות את מה שנותר מהשלדים בניסיון לבודד כל גופה בנפרד - עצמות, גולגולת, פרטי לבוש, תכשיטים - אולי באמצעותם יצליחו קרובי משפחה לזהות קורבנות. הניסיון העצוב הזה לא היה אפשרי; בחלק מהשקיות נחו שתי כפות ידיים ימניות, או רגל אחת קצרה יותר מהשנייה. אבל המבקרים שהגיעו לבור הענק הזה באמצע המדבר התעסקו בעיקר בפריטים שכן ניתן לזהות. טבעת, ניירות, או משהו אחר שעדיין נראה בדיוק כמו ביום ההוא לפני 12 שנה.

זוג הורים קשישים זכרו שכשחטפו את הבן שלהם מהבית, הוא לבש גופייה לבנה וכפכפים חומים. הם עברו במשך שעות, שקית אחר שקית, וחיפשו את מה שזכרו. ברגע אחד ראיתי את האבא מנער כפכף מבין אצבעות כף הרגל של אחד השלדים, וכשהאם הנידה בראשה לשלילה הוא החזיר אותו בעדינות בדיוק למקום שממנו הוציא אותו. כאילו בכל זאת היה שם סדר קדוש שאסור לערער.

ברגע הזה פגשתי את חוסיין אל רובעי. שלא כמו יתר המבקרים ההמומים שנחשפו לאתר הזה לראשונה, הוא כבר היה כאן. עמוק בתוך הבור. ואלמלא ירייה שפיספסה בכמה מילימטרים, הוא או מה שנותר ממנו היה היום בתוך אחת השקיות. אל רובעי קלט שאני מוטרד מכך שבנו בן החמש התלווה אליו למקום הנורא הזה, והסביר לי שהוא חייב. שהגיע הזמן לספר הכל. עד אז הסבירו לילד שהצלקת העמוקה שיורדת לאורך העורף של אבא היא תוצאה של תאונת דרכים. ביום ההוא התכוונו להגיד לו מה קרה באמת, ומה נותר מכל מי שהיו אמורים להיות בני משפחתו.

"הורידו אותנו מהמשאיות בקבוצות של ארבעה, בידיים כבולות", תיאר חוסיין. "לקחו אותנו לשפת הבור הזה והושיבו אותנו על הברכיים. התחננו וצעקנו אליהם 'אנחנו אחים שלכם, לא עשינו לכם כלום', אבל זה לא עזר. כשהם ירו במישהו הוא התגלגל אחורה ונפל לבור. חיכינו לתורנו, ובהפסקות שבין היריות, כשהחליפו מחסניות, הסתכלתי לאחור על הגופות של הדוד שלי, בני הדודים שלי ואחי. גופות שותתות דם היו מוטלות לפני אחת על השנייה. כשהגיעו אלי הורדתי את הראש. לא הסתכלתי קדימה כי לא רציתי לראות איך יורים בי. סובבתי את הראש הצידה, ובגלל זה הקליע עבר ליד הלחי שלי ופגע כאן בעורף", הוא אמר והראה לי שוב את הצלקת שעיוותה לו את העורף והגב העליון.

חוסיין הסתכל עכשיו לתוך הבור ואמר, "כאן קרסתי, ואחרי שתי שניות של גלגולים נחתתי על הגופות. אחר כך כבר נפלו עלי. לא היתה לי תחושה בגוף, אבל שמעתי קול חלש וידעתי שאני עדיין חי. החיילים שמעלינו דיברו ביניהם וחזרו לירות בכמה גופות שעדיין נשמו. פתאום קרא להם הקצין שלהם לבוא. הם דיברו על זה שיכסו את הבור למחרת. שמעתי מכוניות מתניעות ומתרחקות, אבל לא הייתי בטוח שלא נשאר מישהו מהם למעלה. רק כשירד הערב התחלתי לזוז. בהתחלה הזזתי את הגופות שמעלי, ואחר כך טיפסתי על כל מה שתפסתי כדי להגיע לשפת הבור. רציתי לצעוק ולבכות, אבל החזקתי את עצמי בכל הכוח. בכיתי רק כשהגעתי למעלה והבנתי שאין אף אחד".

את השאלות שהיו לי שמרתי להמשך היום. המשכתי עם חוסיין אל רובעי לנג'ף, למסגד האימאם עלי, המקדש הקדוש ביותר לשיעים. דווקא שם, אחרי התפילה, שאלתי אותו אם הוא שמע על השואה. "למה, אתה יהודי?", הוא שאל, אם כי לא בנימה של מישהו שעלה עלי. כבר הבנתי שבניגוד למילה "ישראלי", שתגמור אותי עוד לפני שאסיים אותה, אין לאנשים כאן משהו נגד יהודים או יהדות. בתוך חילה, כמה קילומטרים מקבר האחים, נמצא קבר הנביא יחזקאל. חקוק בו גם מגן דוד. כמו כל אתר עתיק באזור, האזרחים דואגים לו ומטפחים אותו.

"כן", אמרתי, "אני יהודי. ומרגע שסיימת את הסיפור שלך אני לא יכול שלא להיזכר במה שסיפרו לי קרובים ששרדו את השואה". הוא הסביר לי שבשבילו כשיעי, הסונים הם כמו הגרמנים בשבילי. אמרתי לו שעם גרמנים מהדור שלי אין לי בעיה, ולפני שפיתחתי את זה תפסתי את עצמי; נלחצתי מזה שאנחנו מפתחים שיחה על יהדות על רקע תהלוכות הקבורה במסגד האימאם עלי. במקום זה שאלתי אותו אם אחרי סדאם יוכלו כל העיראקים לפתוח דף חדש. "אין יותר דבר כזה עיראקים", הוא אמר. "לא תמצא אחד בנג'ף שיגיד לך שהוא עיראקי. אנחנו שיעים. והם סונים. וההם למעלה בצפון הם כורדים. אין לנו מה לחפש יחד".

זה היה הרגע שבו התחלתי להבין מה קורה בעיראק.

3. בבאסה עם ברטראנד

הוא שיכל את רגליו לישיבה מזרחית, הניח את המצלמה והדליק סיגריה. אחרי שעתיים של ניסיונות שכנוע עצבניים הוא נכנס לתנוחה של מי שמשלים עם העובדה שיצטרך לשבת ולחכות הרבה זמן. "אני ממש לא מבין את זה", הוא חזר בפעם השלישית. "זה שאני צרפתי לא אומר שאני אל קעידה. מה קורה פה?". הבעות התסכול באנגלית במבטא צרפתי ונפנוף הידיים הפומפוזי הצחיקו אותי, אבל היה לי חבל עליו. אני יודע כמה שכנוע, מאמץ וזמן נדרש לעיתונאי כדי לקבל מהצבא האמריקאי אישור להצטרף לאחת היחידות המבצעיות שלו. ועכשיו, כשברטראנד סופסוף מילימטר לפני האקשן, הקצין האחראי מסביר לו שאין מצב.

"הרי צילמתי חיילים אמריקאים באפגניסטן ולא היו בעיות", הוא המשיך להתעקש, הפעם באוזני. "וחוץ מזה, אם היתה הפגנה בפריז ושרפו בובות של בוש, זה לא אומר שכל צרפתי שונא את אמריקה. בכל כדור הארץ מפגינים נגד בוש. גם אצלכם בישראל, לא?". חשבתי על זה כמה שניות והודיתי שלא: ישראל היא כנראה המקום היחיד בעולם שלא שרפו בו בובות של בוש כשאמריקה יצאה לכבוש את עיראק. בדרכו הטקסנית, בוש גם מיהר לחלק את העולם לטובים ולרעים כשסיפק את המשפט הבלתי נשכח "או שאתם איתנו או שאתם נגדנו". ישראל לגמרי בצד שלו לפי החלוקה הזאת, ולכן כישראלי קיבלו אותי כל כך יפה בבסיס הזה בפאתי בגדד, בלי קשר לדעות האישיות שלי. ברטראנד מצידו אכל אותה מאותה סיבה בדיוק: אף אחד לא ממש התעניין בתפיסת עולמו של צלם המלחמות הוותיק והמוכשר הזה. הוא תויג כצרפתי, וככזה הוא היה בצד הלא נכון.

אחרי שנה וחצי של מלחמה באפגניסטן הבינו בוושינגטון שיש בעיה אמיתית. נכון שהם הביסו די בקלות את משטר הטליבאן, לפחות זמנית, אבל אוסאמה בן לאדן ברח להם בין הידיים. גם אם היה מושג כללי באשר למקום המסתור שלו - אזור השבטים על גבול פקיסטן־אפגניסטן - הרי שמקץ שנה שבה ניסו הכל, התברר לאמריקאים שהם לא יכולים לתפקד בשטח העצום והצפוף עד אימה באנשי טליבאן וביתר שבטים ווהביסטים, שמבחינתם היה בן לאדן שליח האל. אמנם מוזר לחשוב שיש דבר שעומד בפני העוצמה הצבאית, הטכנולוגית והמודיעינית של ארצות הברית; גם לנשיא בוש עצמו היה קשה להשלים עם זה. אבל בסופו של דבר נאלצו האמריקאים להודות בינם לבין עצמם שאין סיכוי לצוד את בן לאדן, לפחות לא בטווח הנראה לעין.

בפרספקטיבה אמריקאית זה היה אסון: ארצות הברית יצאה למלחמה באפגניסטן בעקבות נפילת מגדלי התאומים עם הבטחה לתפוס את האיש הרע. הדבר האחרון שעניין את האמריקאי הממוצע מאוקלהומה או מיוטה היה אם המלחמה הזאת תצליח להשיב את הדמוקרטיה הפרלמנטרית לאפגניסטן, או אם הנשים האפגניות יוכלו סופסוף להתהלך ברחובות המאובקים של ג'לאלאבד בלי בורקה על פניהן. בעיני אמריקאי כזה - ממש כמו בסרט הוליוודי עם הפי אנד - ניצחון משמעו ראשו המדמם של האיש הרע. אז מה, מודים בפני האומה הגדולה שבעצם אי אפשר לתפוס את הבד־גאי? ברור שלא. פשוט ממציאים אחר.

ביום אחד בראשית 2003 הודיעה וושינגטון כי מי שאחראי ישירות לנפילת התאומים - מי שסייע לתכנן את אירועי 11 בספטמבר ומספק חממה לטרור העולמי - הוא לא אחר משליט עיראק סדאם חוסיין. וכמו בכל קמפיין של המפלגה הרפובליקנית, לשיווק אגרסיבי של הרעיון החדשני התגייסה רשת הטלוויזיה פוקס ניוז. העסק התחיל לתפוס, והעובדות לא שינו כלום: לא הקלטת שבה נראו בן לאדן וסגנו מדברים בעיניים בורקות על קריסת המגדל הראשון, וגם לא פרסום רשימת חוטפי המטוסים שכללה 15 שמות וביניהם אף לא עיראקי אחד. במקביל פירסם הפנטגון אינפורמציה על נשק כימי וביולוגי המצוי בעיראק ומאיים על העולם כולו. כשהאנס בליקס הסביר שנשק כזה אכן היה בעיראק אבל לא עוד, וושינגטון פטרה את ראש הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית כסתם קשיש שוודי ליברלי ותלוש מהמציאות. אף אחד לא היה יכול להזיז את ממשל בוש מהפיתרון המבריק שלפתע נראה באופק.

העולם ראה ולא האמין. הפגנות אלימות נגד המלחמה שטפו את כל כדור הארץ, ואמריקה של בוש מעולם לא היתה שנואה יותר. דיוקנותיו של הנשיא הוצתו, הוגחכו וחוללו בצלבי קרס, אבל הוא לא גימגם: או שאתם איתנו, הוא חזר ואמר, או שאתם נגדנו.

ברטראנד חיכה לקצין אחר שהיה אמור להכריע סופית אם לאפשר לו להסתפח כעיתונאי לאחת היחידות הלוחמות, או לזרוק אותו לכל הרוחות. בינתיים העברנו את הזמן בצפייה בחומרים שאני צילמתי. במטעני הצד שהתפוצצו עלינו, בדינמיקה הטעונה שבין החיילים לאוכלוסייה האזרחית, ובפרויקט המיוחד של האמריקאים להכשיר צבא עיראקי חדש. אני מצידי שמחתי שכבר הייתי אחרי זה. הספיקו לי הצבא והקרבות. התכוננתי להמשיך את המסע בעיראק עם אזרחים ולא עם לוחמים, והתעכבתי רק כדי לעבור עם ברטראנד את הרגעים הקשים שלו.

אחרי שעה הגיע הקצין האחראי ושוב שמע מברטראנד שבניגוד לשאר הצרפתים, הוא דווקא חושב שהמלחמה הזאת מוצדקת, ושמאוד היה רוצה לתעד אותה. הקצין הקשיב בסבלנות, ובסיום התנצל על כך שייאלץ לסרב. בכל החטיבה לא נמצא מפקד אחד שרצה לצרף לשורותיו את הצלם מצרפת.

• חלקה השני של הכתבה יפורסם במוצאי שבת