שיחות עם ההימלאיה
בעוד שעה בערך אעמוד מול כמה עשרות תלמידים נפאליים, נשחק כמה משחקים מתודיים שבאמצעותם אסביר על היגיינה – אבל האם כשאעלה על המטוס הגדול הביתה, ההשפעה תימוג? איך משאירים חותם ומיטיבים עם אנשים בתקופת זמן קצרה כל כך, בלי חלילה לגרום נזק?
בכפר סוספא שבחבל דולוקה בצפון מזרח נפאל, בסוף שביל עפר מתפתל, למרגלות הר לבן ובין שתי גבעות ירוקות, שוכן לו הבית החדש שלי.
- לטור הקודם של חברי המשלחת לחצו כאן
הגבול עם טיבט משתרע רק כמה קילומטרים מכאן, ועיירות הספר מושכות אליהן "עולי רגל" שמחפשים תוצרת סינית במחיר מציאה. הבית עשוי מבוץ ועץ, השכנות החדשות שלי הן באפלו ושתי עזים שעונות בגעייה ובפעייה לשמות ברטה, שרלי ושפרה. המשפחה החדשה שלי מורכבת משישה מתנדבים ישראלים ומתנדבת אחת מבוסטון, אבא מאמץ נפאלי - פיורטיבי, ואמא – סובנה לקשמי, שמחלקים את תשומת ליבם ההורית בינינו המתנדבים, ובין חמש האחיות קטנות החדשות שלי, שבורחות בפנים אדומות ממבוכה בכל פעם שאני חושב אפילו לפנות אליהן.
אחרי יותר מחודש בקטמנדו מלאת הפיח והעשן, האוויר הנקי של סוספא שוטף אותי כמו נחל, מרענן ומטהר. אני לוקח נשימה עמוקה ושואף פנימה את כל הטוב הזה, את טראסות האורז, את אלומות הקש, את השמיים הכחולים שלא מצל עליהם אפילו ענן אחד, וכמובן את ההימלאיה המשונן שמפלח את הרקיע.
בכל בוקר אני אומר להר המדהים הזה שלום, מספר לו על החלומות שלי, על היום שעתיד להיות, על השאיפות ועל הפחדים שלי. הוא כמובן גם עונה, מספר על החקלאים שבמשך אלפי שנים מעבדים את קרקעותיו הטרשיות ודולים מהן חיים, על עשרות המטפסים האמיצים שביקשו באנושיותם הטיפשית לקרוא עליו תיגר, ועל אלפי היצורים החיים שמצאו בקימוריו מקלט מפני הרוח והקור. קרני השמש הזורחת צובעות את פסגותיו בגווני וורוד ואדום רכים, ויוצרות כתר מלכות בעולמם של ענקים.
מה הופך תלמידים לסקרנים
היום אני הולך ל"צ'יילד קלאב", מועדון הילדים של הכפר, כדי לעזור בשיעורי בית. הטיפוס במעלה הגבעה מספיק כדי לסלק מעיני את קורי השינה האחרונים מהלילה, ובאנרגיה שניזונה מהטבע שסובב אותי אני ניגש למשימה שבפתח.
ג'נוקה בת העשר פותחת את ספר הלימוד שלה באנגלית, ומתיישבת בהפגנתיות על ספסל האבן הקר שעוד לא הספיק להתחמם מהלילה. "גארו צ'ה!", היא מתרעמת, "זה קשה!". אני מעלעל ונדהם לגלות שהילדה מתוסכלת בצדק - ספר הלימוד מיועד לילדים אוסטרלים ששפת אמם היא אנגלית. ג'נוקה המסכנה, שמעולם לא עזבה את הכפר שלה, התבקשה להשיב לשאלה "מה עושה קנגרו" ו"איך נראה דוב קואלה". אני חורק שיניים ומספר לה על היבשת השכנה, בית גידול ליצורים משונים שמופיעים בספר הלימוד שלה. מהר מאוד התסכול שלה מתחלף בסקרנות, וכל הווייתה זועקת - אני רוצה ללמוד! היא מסתכלת עלי בעיניים מתעניינות, והמחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא שההבדל בין ג'נוקה ומקביליה בארץ גדול יותר מהמרחק הגיאוגרפי בין ישראל ונפאל.
אני שואל את עצמי מה יש במקום הקסום, הפשוט וה"מתפתח" הזה, שמייצר ילדים מהסוג הזה. המורים שלי התחננו אלי שאלמד, מלהטטים בכל מתודה וטריק אפשרי כדי לזכות בתשומת הלב שלי ושל חבריי לספסל הלימודים, והילדים האלה, ששגרת יומם מתחילה לפנות בוקר בעבודה מייגעת בשדות ומסתיימת מאוחר בלילה ורק אחרי שהושלמו כל משימות הבית השונות, הם ספוג שקולט ולומד כל מה שנואיל בטובנו לזרוק לכיוונם.
בית הספר ג'גראן, מרחק שעה וחצי צעידה מאומצת דרך ההרים
ארוחת צהריים (דאל באת – אורז ועדשים כמובן) מוגשת בתשע. בכניסה לבית, אבא-פיורטיבי רכון מעל שלדת עץ שהופכת תחת ידיו המיומנות למיטה שתעזור לבודד אותנו מרצפת הבוץ הקפואה בלילות הקרים. אני שואל אותו אם אין לו חברים שיעזרו במלאכה הקשה ובמקום לענות הוא מביט בי בתמיהה. הוא לא מבין את השאלה, ולא בגלל הנפאלית הדלה שלי. "אין לי חברים", הוא אומר, "רק משפחה". "מה איתי?" אני שואל, "אני חבר שלך, לא?". הפנים הרציניים חרוצי הקמטים נשברים בחיוך עצום, "טיק צ'ה", בסדר, הוא אומר.
במעלה גרם מדרגות עץ, אמא –סובנה לקשמי, בעיצומה של הכנת האצ'ר- החריף שמתבלים בו את האורז. המרכיבים פשוטים: מלח, צ'ילי ותבלין נפאלי בשם סיאן; עורמים הכול על אבן חלקה ועם אבן נוספת, עגלגלה, טוחנים עד שיוצאת עיסה חומה אדמדמה, המתמקמת בנקודת אסטרטגית על הלשון ועולה בלהבות.
הדמעות שצצות לי בעיניים, שאני מנסה כמובן להסתיר, הן הדבר הכי מצחיק שקרה בסוספא כבר הרבה מאד זמן, ומספקות שעות בידור והנאה לאמא שפורצת בצחוק עמוק ומתגלגל, וממהרת לספר לאבא..
דור ההמשך של המתנדבים
התחנה הבאה היא בית הספר ג'גראן, מרחק שעה וחצי צעידה מאומצת דרך ההרים. אני משיב ב"נמסטה" מחויך לכל הדורשים במעלה הדרך, ומנצל את רגעי השקט כדי להרהר בתקופה שלי כאן. אחד החששות הכי הגדולים שלי נוגע בסוגיית ההמשכיות.
בנפאל קיימים כ-20 אלף ארגונים הפועלים "ללא מטרת רווח", רבים מהם בינלאומיים – שבחסותם מוזרמים מאות מתנדבים מהעולם "המפותח" לערים ולכפרים הנפאליים, מלטפים איזה ילד, נותנים לעצמם טפיחה גדולה על המצפון וחוזרים הביתה, לחיים הנוחים שלהם – למירוץ שעל סרט קו הסיום שלו רשום באותיות זהב גדולות: "זמן שווה כסף".
גם אני באתי לנפאל לתקופה קצרה יחסית, לארבעה-חמישה חודשים, לסוג של "טיול אחרי צבא", וגם אני אחזור לארץ-ולחיים הטובים שלי שם. אבל זה בסדר, זה לא מה שמפריע לי. הבעיה מתעוררת, כשהעשייה אינה חלק מתהליך ושהיא מסתכמת בטיפול בסימפטומים בלבד, לפעמים במחיר כבד של יצירת תלות, וחלל שבהעדרו של המתנדב מאוד קשה למלא.
בעוד שעה בערך אני אעמוד מול כמה עשרות תלמידים נפאלים, נשחק כמה משחקים מתודיים שבאמצעותם אסביר על היגיינה - ואז שלושה חודשים אחרי, אעלה על מטוס גדול ואעלם. איך אני משאיר חותם, משפיע ומיטיב עם אנשים בתקופת זמן קצרה כל כך, ובלי חס וחלילה לגרום נזק?
אני שואל את עצמי מה יש במקום הקסום הזה
התשובה מוצאת אותי על גשר החבלים הרעוע מעל הנחל שהוא הגבול בין סוספא צ'ימוואטי, לסונדרוואטי, שני המחוזות בהם אנחנו עובדים. אני לא לבד אלא חלק מתהליך עבודה שעושים כאן כבר יותר משנתיים מתנדבים מסורים. מקומי ייתפס עם לכתי על ידי מתנדב שימשיך את התהליך, ועם לכתו יגיע מתנדב אחר. כל מחזור של מתנדבי "תבל בצדק" מתעד באדיקות את העבודה, את המערכים והמתודות, את המטרות היעדים והמסקנות, ומשאיר אחריו
מידע שימושי ומעשי, לדור המתנדבים הבא.בנוסף, בעזרת סקרים מפורטים, עוקבים אחר ההתקדמות, לומדים מטעויות ומייעלים את העשייה. מאות שתילי האפרסמון לדוגמא שחילקו ונטעו בגינות הירק של חלק מהחקלאים בכפר המתנדבים הקודמים של תבל בצדק - הם עכשיו הפרויקט המתמשך שלנו, מחזור המתנדבים הנוכחי.
בבית בוץ בכפר קטן בצפון מזרח נפאל, ישבנו לנו בסוף השבוע שמונה מתנדבים ישראלים לקבל את השבת. לאחר שכל האוכל מוכן ואחרי מקלחת צוננת (בנחל הקפוא שהוא בעצם שלגי הימלאיה מופשרים), אנו שרים יחד בקולי קולות "לכה דודי". אני יוצא החוצה, מביט בכוכבים, מחייך ומזמזם לעצמי את מילות השיר "הנה אני בא" של הדג נחש... "יאללה חיים בכפר, העיקר להיות מאושר..."
- לכתבות נוספות במדור "הישראלי היפה" לחצו כאן
לפנייה לכתב/ת 
