Six האמריקני, לעומת זאת, הוא בעיקר אמריקני עד כאב. הוא נסער ונגעש, מתייסר ולוקח את עצמו ואת הסובבים אותו מאוד ברצינות. המשחק שלו דרמטי מאוד. הוא מעורב רגשית עם הדמויות האחרות, שגם הן, כמיטב המסורת האמריקנית, מתייסרות, משלחות מבטים נוגים ומשחררות משפטים סתומים שאמורים להעצים את התעלומה, אבל לא מצליחות לייצר עניין"
הרימייק רחוק מלהעמיד מוצר שיקח קדימה, או אפילו יסתכל בעיניים, לגרסת המקור. מהבחינה הזאת אולי עדיף היה ליוצרים פשוט לספר לצופים שיש להם סדרה חדשה, שתוכל למלא את החלל שהותירה ההודעה על לכתה של ''אבודים''"
תחרות עם זיכרון של תוכנית ישנה הוא אחד האתגרים היותר מתסכלים שטלוויזיה יכולה לקחת על עצמה. כשמדובר בסדרה שעם הזמן הלכה וצברה הילה של אגדה, כמו "האסיר",
מדובר במהלך ששקול כמעט להתאבדות. ובכל זאת, תחנת הכבלים האמריקנית הקטנה, AMC, שיכורה מערימת פרסי האמי הקטנה שצנחה בחיקה עם הצלחת "מד מן"
ו"שובר שורות",
הרימה את הכפפה והעלתה רימייק
- או כמו שהם מכנים את זה ברשת רה-אינטרפרטציה – לסדרה הבריטית המיתולוגית מסוף שנות ה-60.
טובע בחולות. "האסיר" בגרסה האמריקנית
הסדרה עוקבת אחרי בחור קשוח ונחרץ שאנחנו לומדים להכיר בשם "six" (ג'ים קאוויזל). six, כך מתברר, עבד כאנליסט בחברה שעסקה במעקבים, ובתחילת הפרק הראשון הוא מוצא את עצמו במדבר, רואה איש מבוגר שלבוש בבגדים שלבש מקגוהן בסדרה המקורית ונרדף על ידי קבוצת אנשים חמושים.
הוא מציל אותו רק כדי לשמוע את בקשתו האחרונה: "תמסור ל 554 שמצאתי דרך לברוח", ואז הוא מת. מפה לשם six מוצא את עצמו בכפר שנראה כמו מושבת צימרים, בו מתגוררים מספרים חסרי זכרונות שמאוד אוהבים את המנהיג שלהם, two (סר איאן מק'לן המעולה), ומשם מתגלגלת עלילת הרימייק על שש שעות, עד לפתרונה, שיש שימצאו אותו בלתי מספק.
"האסיר" בגרסת 1967
מה אני אגיד לכם, קשה, קשה. "האסיר" נצרבה בזיכרון כשזירה מתוחכמת ופנטסטית של מתח ומדע בדיוני, הברקה פילוסופית ורב משמעית על אינדיבידואליזם, חופש, חופש מדומה, קונספירציות, דימיון ופראנויה. מין "עליסה בארץ הפלאות" פוגשת קפקא. וזאת לא הנוסטלגיה מדברת מגרוני, גם צפיה חוזרת בפרקים היום נותנת את האפקט.
הרימייק, לעומת זאת, רחוק מלהעמיד מוצר שיקח קדימה, או אפילו יסתכל בעיניים, לגרסת המקור. מהבחינה הזאת אולי עדיף היה ליוצרים פשוט לספר לצופים שיש להם סדרה חדשה, שתוכל למלא את החלל שהותירה ההודעה על לכתה של "אבודים" (בדרך כל סדרה), ולהלביש את קאוויזל במשהו שיבליט לו את העיניים. כי ההשוואה לא עושה חסד ל"אסיר" החדשה. משהו לא טוב קרה לה במהלך 40 השנה בהם חצתה את האוקיאנוס האטלנטי, בדרכה מבריטניה לארה"ב.
אמריקאי עד כאב
נתחיל מהדבר הכי בולט בגרסה החדשה – היא לא בריטית. התחושה הסוריאליסטית שיצרה "האסיר" גובתה בעיקר בהומור היבש והרפליקות הציניות שהנפיק התסריט. פטריק מקגוהן, שגם יצר את הסדרה וכתב חלק מהפרקים שלה, גילם בצורה מושלמת את מספר שש, שמוצא את עצמו בכפר אחרי שהתפטר מהמשרה שלו כסוכן חשאי, מחפש דרכים לברוח ובמקביל נאבק בניסיונות של סגן המנהיג לדלות ממנו אינפורמציה.
לוקח את עצמו ואת הסובבים אותו מאוד ברצינות
לא היתה במקגוהן שום דילמה רגשית, הוא נאבק באידיאות. הוא מבריק ושנון. הוא בריטי. נקודת ההתייחסות הזאת הפכה את "האסיר" מסדרה הזויה על מישהו שנמלט מכפר בזמן שקונדום צווחני מלא במים רודף אחריו ושני אנשים על נדנדה צופים בו במצלמה נסתרת, לקסם המהפנט שהיתה.
Six האמריקני, לעומת זאת, הוא בעיקר אמריקני עד כאב. הוא נסער ונגעש, מתייסר ולוקח את עצמו ואת הסובבים אותו מאוד ברצינות. המשחק שלו דרמטי מאוד. הוא מעורב רגשית עם הדמויות האחרות, שגם הן, כמיטב המסורת האמריקנית, מתייסרות, משלחות מבטים נוגים ומשחררות משפטים סתומים שאמורים להעצים את התעלומה, אבל לא מצליחות לייצר עניין.
איאן מקלן, להבדיל, מצליח להעניק ל-two, הדיקטטור הרשע, איכות מאופקת
שמשאירה לצופה את התחושה שמדובר באמירה ולא בעוד הרפתקאת אפקטים מריחה מנוסחה. אין להתפלא שבסופו של דבר הליין העלילתי של מקלן, שגם קיבל אשה מורדמת ובן עם זהות מינית מפוקפקת, סוחף הרבה יותר מזה של קאוויזל.
עדכונים נוספים שמרחיקים את "האסיר" החדשה מהמקור – לטובה או לרעה, ישפטו הצופים – היא הניסיון של six להיזכר בעבר שלו ולסייע לתושבים האחרים להיזכר בשלהם, כמו גם עלילה מקבילה המתרחשת מחוץ לכפר. השאלה שמעלות ההתפתחויות האלה – שאלה שכבר נשאלה בין היתר ב"מטריקס" או ב"מופע של טרומן" – היא מה עדיף, לחיות חיים בורים ומאושרים כבורג בקבוצה או לשמור על הזהות שלך ולשלם את המחיר. אם אתה תוכנית טלוויזיה, כנראה שהתשובה הנכונה היא 2.
