התבטאותו המפורשת והגלויה של השר נאמן,
לפיה להשליט את דין התורה על מדינת ישראל שלב אחרי שלב, חושפת שאיפה שלו למהפכה בישראל. לא פחות. לא "אי ציות מצפוני", לא "מרי אזרחי", אלא מהפכה, פשוטו כמשמעו. כמו המהפכה הצרפתית או הרוסית. לאפשר לאדם כזה להיות שר המשפטים כמוהו לאפשר למי שתומך בגניבה מקופת הציבור להיות שר אוצר או כמו להרשות למי שתומך בשחיתות נבחרי ציבור להתמנות כיועץ משפטי לממשלה.
מערכת המשפט הישראלית מושתתת על ערכים דמוקרטיים, ליברליים וציונים.
הערכים הדמוקרטיים באים לידי ביטוי בראש ובראשונה בכך שכל אדם בעל אזרחות ישראלית משתתף בבחירות לבית המחוקקים, והוא זה שמחוקק את חוקי המדינה. באופן זה, כל אזרח משתתפים באופן שווה באמצעות נציגיהם בחקיקה.
הערכים הליברליים מתבטאים בכך שחוקי המדינה חייבים לחול על כל אזרח ללא הבדל דת, גזע, מין, מוצא, "ייחוס", מצב בריאותי, גיל וכיו"ב. הם באים לידי ביטוי בכך שהם שואפים להותיר בידי כל אזרח את מירב החירות לבחור את אורח החיים הרצוי להם. החוקים מתערבים באופן כופה רק במקום שאדם אחד עלול לפגוע בזולתו, או כשהמדינה זקוקה לתרומת האזרח (למשל לשירות בצבא או לתשלום מסים) לשם קיומה. לא תמיד החוקים עומדים בקריטריונים ליברליים אלה, אך זו השאיפה.
הערכים הציוניים באים לידי ביטוי בראש ובראשונה בהגדרת מדינת ישראל כביתו הלאומי של העם היהודי. הם באים לידי ביטוי בחוק השבות, בעדיפות הניתנת לשפה העברית כשפת המדינה ולחגי ישראל כימי חג ומועד.
דיני ההלכה אינם דמוקרטיים, אינם ליברליים ואינם ציוניים. מקורם לכאורה אלוהי, כלומר מטאפיסי עליון ומוחלט, ולכן בני אדם אינם יכולים להתנות אותם. אם דיני התורה קובעים שאדם שאכל ביום כיפור או גבר שקיים מגע מיני עם גבר דינו מוות – רוב מוחלט של נציגי האזרחים אינו יכול לבטל זאת (רק לקבוע כל מני סייגים והתליות, כפי שעשו חכמי המשנה והתלמוד).
ההלכה אינה ליברלית כי היא אינה מקדשת את האוטונומיה של הפרט, ואינה מהססת לקבוע לכל מי שהיא מגדירה כיהודי מה עליו לאכול, אילו יחסי מין הוא רשאי לקיים מתי ועם מי, וכיצד עליו לנהוג בכל אירוע אישי בחייו. היא אינה מאמינה בשוויון בין כל בני האדם, וקובעת דינים שונים לגברים ולנשים, ליהודים וללא יהודים ולכל מני סוגי קטגוריות מפלות כמו "ממזרים".
ההלכה אינה ציונית מפני שאינה תולדה של השקפת עולם לאומית מודרנית, והיא תופסת את היהודים כעדה דתית ולא כלאום במשמעותו העכשווית.
ההלכה היא יצירה תרבותית מרתקת, שניתן ליהנות וללמוד אותה כמשפט עתיק. אפשר לצטט ממנה כדי לייפות פסקי דין, ואפשר להתבשם בניחוחה כאשר ערכיה עולים בקנה אחד עם ערכיה הדמוקרטיים, הליברליים הציונים של מדינת ישראל. להחיל אותה כדין המדינה משמעו להפוך לאיראן יהודית.
שר המשפטים הכריז קבל עם ועדה שהיה רוצה לראות את דיני ההלכה שולטים בישראל במקום את החוק הישראלי, ושיש לעשות למימוש חזון זה "צעד אחר צעד". בכך הכריז שהוא נאמן להשקפת עולם משפטית שונה והפוכה בכל מזו שעל הגנתה והנהגתה הוא מופקד. הוא הכריז שהיה רוצה לראות מערכת משפטית חלופית משתלטת על זו הקיימת, ששונה ממנה בכל מאפייניה. הוא גם הכריז שיש לעשות כדי לקדם החלפה זו, צעד אחר צעד.
זו הכרזה על שאיפה למהפכה: החלפת שיטת משפט וממשל אחת באחרת על ידי השתלטות והרס השיטה הקיימת. נאמן הכריז על עצמו שהוא אינו נאמן לשיטת המשפט הקיימת ולחוק הישראלי שהוא מונה להיות מופקד עליו בממשלה. לכן אין כל מנוס מהחלפתו מיידית באדם שיישבע אמונים לחוק הישראלי ולשיטת המשפט הישראלית.
כדאי לזכור: שר המשפטים הקודם, דניאל פרידמן, היה מצוי בעימות ערכי חריף עם בית המשפט העליון. הוא תפס באופן שונה מבית המשפט את תפקידו השיפוטי של זה. ואולם זו היתה מחלוקת פנימית לגיטימית (גם אם אלימה ברטוריקה שלה ובהתנהגויות מסויימות). פרידמן ובית המשפט העליון שניהם היו מחויבים לשיטת המשפט ולחוק הישראלי. עמדתו של נאמן – גם אם טרם החל בביצועה המעשי, היא יציאה אל מחוץ למחנה. היא לא שונה מהמרדה לא לשרת בצבא ולהעדיף את הוראות הרבנים.
במקרה, יש לנו מועמדת מצויינת לתפקיד. פרופ' דפנה ברק ארז, שלא מונתה לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. היא מחוייבת למשפט הישראלי ולא לשום שיטה זרה ומתחרה.
ד"ר אורית קמיר מרצה למשפט ומגדר, מנהלת במרכז הישראלי לכבוד האדם
