חוויית הצ'מפיונס: איפה יעקובו כשצריך אותו?

ולדימיר דבאלישווילי באמת ניסה להיות המושיע הגדול, רק חבל שהתחמושת התבזבזה לו במשחק הגומלין ההוא נגד אקטובה. גם נגד רד בול זלצבורג החלוץ הגיאורגי נראה כמו זה שאנחנו מכירים ממשחקי ליגת העל, אבל מאז שהירוקים החלו את ההופעות בבימה המרכזית של אירופה, משהו השתבש. גם יחס האוהדים אליו השתנה בהדרגה ואתמול באצטדיון רמת גן הגיע השיא השלילי, עם שריקות הבוז לעברו.

צפו בתגובות אחרי המשחק (צילום ועריכה: יועד כהן) (צילום סטילס: אלי אלגרט, וידאו: יוֹעֵד כהן)

מה היה שונה לפני שבע עונות?

דווקא הנתונים מראים כי מספר המצבים אליהם הגיעו שחקני חיפה הוא סביר בהחלט, אך הרגל המסיימת היתה חסרה. ממוצע של 11 איומים לשער,

מתוכם ארבע בעיטות למסגרת בהחלט היה אמור להספיק כדי לשבור את המנחוס. אבל זה לא קרה, גם לא כאשר בורדו הגיעה ארצה עם ההרכב השני (אולי עכשיו נפסיק לזלזל באותו ניצחון של הירוקים על ההרכב השני של מנצ'סטר יונייטד).

אבל זה הזמן לחזור לדבאלישווילי. אם נוציא לרגע את המשחק חסר החשיבות מל הצרפתים (שגם בו הוא לא מצא את הרשת), הענק הגיאורגי מוליך את רשימת המאיימים על השער, כאשר בחמשת המשחקים הראשונים נרשמו לו 12 נסיונות כיבוש, בשבעה מהם הוא מצא את המסגרת. מאחוריו יניב קטן עם שבעה איומים על השער (חמישה למסגרת).

ההשוואה מעט פופוליסטית, אך לפני שבע עונות שותף איגביני יעקובו בחמישה משחקים (החמיץ את יונייטד בחוץ), בעט גם הוא 12 פעמים לשער, כבש חמישה שערים והוסיף עוד ארבע בעיטות למסגרת. אז איפה יעקובו כשצריך אותו?

ולדימיר דבלאשווילי. בליגה הוא דווקא לא מתקשה (צילום: AP) 

השחקן הישראלי לא רץ?

אחת הטענות השכיחות כנגד הכדורגלן הישראלי היא חוסר ההשקעה והפערים הגדולים שנוצרים עקב כך בכל הנוגע לכושר הגופני. מבט על נתונים אופ"א

מששת משחקיה של חיפה מראה כי שחקניה אמנם מפגרים אחר הכדורגלן האירופי, אך לא ניתן לזלזל כלל בעבודה של מאמן הכושר בכפר גלים.

הפערים מול יובנטוס הם הגדולים ביותר, אך בצמד המפגשים מול באיירן מינכן ניתן לראות כי ההבדל בין הקבוצות הוא שני ק"מ בלבד (ההתרגשות עשתה את שלה במשחק הראשון של שלב הבתים, אז רצו הירוקים את המרחק הרב ביותר).

מפתיע לגלות כי מול במשחק החוץ מול בורדו שחקניו של אלישע לוי רצו יותר מחניכיו של לורן בלאן וגם אמש הם הזיעו מעט יותר. העובדה שלא מורגשת נפילה במחצית השנייה יכולה אף היא לעודד את הצוות המקצועי בקרית אליעזר.

חיפה עובדת על הכושר. אל תזלזלו בעבודה של מאמן הכושר (ראובן כהן) 

בעיקר מתגוננים

כפועל יוצא מהסעיף האחרון ובתוספת של פערי האיכות עם שלוש היריבות, שחקני חיפה נאלצו במרבית הדקות להתגונן. העובדה שרצו יותר משחקני בורדו במשחק החוץ, לא סייעה להם לשלוט יותר בכדור (23:53 דקות שהן 43 אחוזים).

על אף האכזבה הגדולה, אלישע לוי יכול להתגאות שקבוצתו רשמה היסטוריה חיובית אמש. היא היתה לקבוצה הישראלית הראשונה בהיסטוריה ששלטה יותר מיריבתה (53%) וגם שברה את שיא הדקות בהן נציגה בכחול לבן החזיקה בכדור - 32:23 דקות. אז הנה סיבה טובה לפרגן לחבורה הירוקה.

מלבד ההפסד לחבורה של בלאן אמש, שני המשחקים בהם חיפה החזיקה הכי הרבה בכדור היו דווקא בחוץ מול באיירן מינכן (28:32 דקות, 44 אחוז) ובבית מול יובנטוס (24:43, 44 אחוז). גם זה לא סייע לה למצוא את הרשת.

הדיוק, רבותיי, הדיוק

אי אפשר להתעלם מהנחיתות של הירוקים בכל הנוגע למסירות המדויקות שיצאו מרגלי השחקנים בחמשת המשחקים שהיה בהם על מה לשחק, אולי

הנתון שמראה יותר מכל את פערי האיכות. הקושי הגדול היה במשחק החוץ מול יובה, אך שימו לב שדווקא הגומלין בר"ג מול האיטלקים היה מוצלח יחסית מבחינה זו (אותו משחק בו הוטחה בלוי ביקורת על הכדורים הארוכים התכופים משחקני ההגנה לאלה שבחוד).

ראוי לציין גם את השיפור שחל אצל הירוקים בסיבוב השני, כששוב, אתמול נשבר שיא חדש. שימו לב גם לדומיננטיות של באיירן בכל הנוגע למספר העצום של מסירות מדויקות של שחקניה, כיאה לפילוסופיה של מאמנה לואי ואן חאל. בסוף זה השתלם לו.

ובכל זאת, התקדמנו?

כאמור, זו הפעם השלישית בה קבוצה ישראלית מגיעה לשלב הבתים בליגת האלופות. על פניו, הקמפיין הנוכחי הוא הכושל ביותר מבין השלושה, אך מעניין לראות את ההשוואה מבין הנתונים החלקיים שנאספו אז לאלה שישנם היום.

חיפה של אז אמנם בעטה יותר למסגרת וגם כבשה יותר, אך בכל שאר התחומים הקבוצה של השנה עדיפה על שתי הנציגות הקודמות בכחול-לבן. אז נכון, השיא השלילי יישאר לעד ליד שמם של השחקנים שהתרוצצו על הדשא בשלושת החודשים האחרונים, אבל אפשר להתנבא שהם לא ייעלמו כמו רוב אלה ששיחקו במדים הצהובים לפני חמש עונות. ואם גם ניצמד לסטטיסטיקה וננסה להיות אופטימיים, אולי בכל זאת התקדמנו בפרמטרים מסוימים?

קבלו את עלי עות'מאן (צילום: ראובן כהן) 

כמה קטנות לסיום

1. למה osman ולא otman? סביר להניח שרבים מכם תהו מדוע במשחקי ליגת האלופות מתנוסס על גבו של עלי עותמאן השם osman. ובכן, כתבנו עדי סרדס, בדק את הנושא וגילה כי את שם המשפחה של עלי רושמים בערבית עם האות ת'א ועל כן אם נרצה לדייק, שמו המלא הוא עלי עות'מאן. באנגלית האיות של המילה הוא עם האות S והנה התשובה לסוגיה שוודאי הטרידה אתכם לא מעט.

2. לקח רפאלוב - אחד הרגעים הבלתי נשכחים מהקמפיין של חיפה היה דווקא מחוץ לכר הדשא - הכתבה ששודרה באולפן ליגת האלופות לפני משחק החוץ מול באיירן, בה שידר ליאור רפאלוב את השער הראשון כביכול של הירוקים. לרגע אחד הוא הצליח להעביר בחינניות את הכיף שיש במפעל הזה. הלוואי וחבריו ילמדו ממנו, יפסיקו עם הקלישאות המשעממות בכל פעם שנפתח המיקרופון לידם. כן ירבו.

3. לקח רפאלוב 2 - אם ליאור קיבל מחמאות על ההופעה מול המיקרופונים בכפר גלים, חובה לציין גם את הפעם השנייה בה הוא הופיע מול המצלמות, הפעם

במטוס בדרך לבורדו. הקללות שלו לעבר עיתונאי הארץ, בתוספת האיום של אייל גולסה, כפי שצפינו בכתבה על הירוקים בתכנית "המקור" של ערוץ 10, לא הוסיפו לחיפה הרבה כבוד. מצד שני, העובדה שהסיפור לא דלף החוצה ולא עשה כותרות, ממחישה את הקונצנזוס שנוצר פה סביב חיפה והופעותיה בצ'מפיונס. מעניין אם כעת זה ייסדק עם החזרה למאבקים בעילוט ובאורווה.

4. אז הפועל תל אביב היתה מצליחה יותר? כמה עסקו פה בשאלה אם האדומים היו משיגים יותר במידה והיו משחקים בצ'מפיונס. טבעי לערוך השוואות בין שתי הנציגות שלנו במפעלים האירופיים, בטח שהן נאבקות על התואר בארץ, אך לשמוע אחרי כל משחק קביעות שלא ניתן להוכיחן כאילו ורמוט ושכטר היו מצליחים איפה שקטן ודבאלישווילי נכשלו, שגוטמן היה מכין את קבוצתו טוב יותר מאלישע, הפכו את העיסוק בנושא למאוס. נתראה בשנה הבאה.