כשלונה וקלונה של "עובדה"

קריאת פסק הדין הרהוט בעניין תחקירה של אילנה דיין על מה שהתרחש במוצב "גירית" באוקטובר 2004, מלמדת לא רק על התנהלותה המקצועית הקלוקלת של הנתבעת. עניין חשוב ומדאיג הרבה יותר מעניינה הפרטי של דיין, הוא חשיפת הנורמות המקצועיות המקובלות בתקשורת הישראלית בכלל, שבלשון המעטה התגלו כבעייתיות ביותר.

ההגנה במשפט גייסה לסיועה של דיין גם את שלום קיטל, רוני דניאל ורפיק חלבי. שלושת אלה הובאו מטעמה כמומחים מקצועיים, שהתבקשו להעיד הן על טיבה של עבודת העריכה והן על האופן שבו יכולה היתה הכתבה הנידונה להתפרש בעיני הצופה. מטעם ההגנה נוספו אליהם גם גיורא רוזן, נציב התלונות של הערוץ, ומוטי שקלאר, מנכ"ל הרשות השנייה בעת שידור התחקיר. בדיעבד התברר כי עדים גרועים מאלה לא יכולה הייתה אילנה דיין לגייס לעזרתה.

פסק הדין מגלה כי לא רק שעדויותיהם המקצועיות של קיטל, רוני דניאל וחלבי התבררו כרשלניות, ולא רק שהם תיאמו אותן ביניהם, אלא שגם את מעשה התיאום הם ביצעו בשטחיות שעל סף הגיחוך: "במהלך הדיונים הָראֵנוּ לדעת כי שלוש הטבלאות שמצורפות לשלוש חווֹת-הדעת דומות זו לזו להפליא, דמיון רב, דמיון מביך. בחקירתם דבקו העדים המומחים בגִרסתם כי הם-עצמם עומדים מאחורי האמור בטבלאות שבחווֹת-הדעת, אולם אין כל ספק כי יד אחת כתבה טבלה בסיסית, ורק שינויים, על-פי רוב מעטים, נעשו בה כששולבה אל תוך חווֹת-הדעת".

בית המשפט קבע: "בחווֹת הדעת שלהם לא ציינו המומחים אֵלו חומרים עמדו לפניהם בעת הכנתן. כשנשאלו על כך בחקירה הנגדית לא הצליחו ליתן תשובה מלאה". בעקבות ממצאים אלה נאמר על עדותו של שלום קיטל: "קשה אפוא להתייחס לחוות-דעתו כאל הערכה אובייקטיבית של מומחה, שאמור לבדוק את המוצגים שלפניו בניתוח מקצועי ומעמיק, בתוך מכלול הנסיבות והעובדות".

על עדותו המקצועית של נציב תלונות הציבור ברשות השנייה נכתב בפסק הדין כי הוא: "בּיכֵּר להסתמך על בדיקה שטחית של הכתבה גופה בלבד ועל הסברים שנתנו לו מושאי התלונה עצמם. הערכה חיצונית של הכתבה והנמקותיהם של עורכיה, הספיקו לו כדי לדחות את התלונות".

התייחסותו לפרשה של מי שאמור לייצג את תלונות הציבור כלפי הרשות השנייה הסתכמה במשפט שנאמר מטעמו: "אילנה דיין היא עיתונאית אמינה משנים... מי שעושה מאילנה דיין מפלצת הוא מפלצת".

על עדותו של שקלאר אמר בית המשפט כי: "נותרנו בסופה תמהים איזו תועלת הייתה בהבאתה, וכיצד זה יכול היה לקבוע כי הכתבה נערכה באיזון, במקצועיות, בהגינות, בדייקנות ובאחריות, ולשוב להדגיש זאת בפני בית המשפט, בלי שצפה כלל בחומרי הגלם".

לא ניתן שלא להשליך מהתנהגותם האנטי מקצועית של בכירי התקשורת במשפט, על עבודת היום יום שלהם בכלל, והמסקנות מכך ברורות.

בעיתיות רבה לא פחות נחשפה במשפט גם אצל אותם עיתונאים שמייד לאחר שידור הכתבה הצטרפו ללא כל ביקורת עצמית אל חגיגת ההשמצות על מפקד המוצב בפרט ועל צה"ל בכלל. בהקשר לנזק שנגרם לשמו הטוב של התובע, בית המשפט קבע: "ממצאיה (של הכתבה) התקבלו כמוחלטים, מסקנותיה כסופיות... המשפט הציבורי כבר הוכרע, המשך ניהול ההליך בבית הדין הצבאי נראה היה תפל".

פסק הדין של השופט סולברג ראוי שיילמד היטב בישראל, ויהפוך לתמרור אזהרה הן כלפי העוסקים בתקשורת והן בעיקר כלפי מי שצורכים אותה ללא אבחנה. פסק הדין מהווה הוכחה נוספת לצדקתם של אלה הטוענים כי אמינותה של התקשורת בישראל הידרדרה למצב שבו, אלא אם הוכח אחרת, כל מה שמוצג בה כ"אמת" איננו ראוי לתואר זה מכיוון שהוא או מוטה או מגמתי או אפילו שקרי.

ניתן היה לצפות כי הנורמות של חוסר היושר והעדר האמינות שנחשפו במשפט התביעה נגד דיין יביאו לחשבון נפש בקרב העושים במלאכת הצגת המציאות מטעם התקשורת. מנגד, ספק אם תהליך שכזה אכן יכול להתקיים אצל אלה שאותו המשפט הציג אותם כמי שהיוהרה וזחיחות הדעת הפכה אצלם להלך הרוח העיקרי המניע הן את חשיבתם והן את מעשיהם.