שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    המועדון של קישון
    הוא המציא את הפועל "לגמוז" על שם מבקר שנטפל אליו, הקים את רחוב אלנבי באולפני הרצליה רק בשביל להפוך אותו לנהר והיה הנציג הראשון שלנו בטקס האוסקר. מועדון הסרט המופרע מצדיע למלך הקומדיות המקומי, אפרים קישון

    במועדון הסרט המופרע אנחנו מביאים את סיפוריהם של יוצרים קומיים ששינו את העולם בסרטיהם. אם ננסה למצוא דפוס מסוים בקרב היוצרים עליהם דיברנו עד כה, נגלה שמל ברוקס, האחים מרקס וגם וודי אלן - שלכבודו יוקדש המפגש הבא - נולדו כולם בברוקלין, בשנות ה-20 וה-30 של המאה הקודמת. אפרים קישון נולד אמנם ב-1924, אבל הוא יצא לאוויר העולם באירופה בין שתי המלחמות העולם ולא בניו יורק.

     

    בזמן מלחמת העולם השנייה התחבאו קישון ובני משפחתו במרתף בבודפשט הנצורה. קישון ידע שהשלטון הנאצי חוקק חוקים משונים כמו החובה שהוטלה על היהודים למסור את כל המסרקים ומברשות השיער לשלטונות. "בשביל מה הם צריכים מסרק של יהודים?" תהה קישון, ומתוך מחשבה זו כתב על פתקים בעודו מתחבא במרתף סיפור מטורף על ממשלה שמחליטה להפריד בין האנשים שיש להם שיער לבין קרחים.


    קישון. לא מברוקלין, כן מצחיק (צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

     

    בתום המלחמה הציעה דודתו של קישון לשלוח את הסיפור לכתב עת ספרותי שערך תחרות. קישון לא התלהב מההצעה. הוא ויתר על שאיפותיו להיות סופר וממילא לא היה לו סיפור ראוי לשלוח. ואז, כמו בסרטים, קיבל שיחת טלפון

    שבישרה לו שזכה בפרס הראשון בתחרות. מתברר שדודתו העתיקה את הסיפור מהפתקים ושלחה אותו מבלי ידיעתו לעיתון.

     

    קישון נדהם לדעת שזכה בתחרות וחיכה בקוצר רוח שהסיפור יתפרסם על דפי העיתון, אבל הסיפור לא פורסם מעולם: עורכי העיתון נזכרו ששליט הונגריה, מתיאש ראקושי, היה קרח לגמרי, וחששו שהסיפור לעג לו באופן אישי. הסיפור, שהודפס רק בשנות ה-90, נקרא בגרסתו הגרמנית: "מיין קאם" (Mein Kamm), שפירושו בעברית "המסרק שלי", על משקל "מיין קאמפף" של היטלר. בעברית נקרא הספר "שעיר, לעזאזל".

     

    קישון הצעיר עלה לישראל הצעירה ב-1949, וברגע שהגיע לארץ הקודש פגש את הפקיד הראשון שלו. הפקיד שאל אותו ביידיש:

    -"מה שמך?".

    -"קישהונט".

    "בישראל אין דבר כזה קישהונט", מלמל לעצמו הפקיד ורשם "קישון".

    -"שם פרטי?"

    -"פרנץ".

    הפקיד היצירתי לא חשב פעמיים, ורשם "אפרים". כך נולד פרנץ קישהונט מחדש בתור אפרים קישון.

     

    סלאח או סעדיה?

    קישון ואשתו חווה הגיעו למחנה מעבר בשם "שער העליה", שהיה למעשה מעברה של פחונים וצריפים. הם חלקו פחון עם משפחה נוספת ממוצא מרוקאי, שכללה תשעה ילדים. אשתו של קישון, שידעה צרפתית, דובבה את אבי המשפחה ושאלה אותו לשמו. "סעדיה", ענה האיש.

    -"ומה המקצוע שלך?"

    -"אני נהג קטר".

    -"איפה נסעת בקטר?"

    -"לא נסעתי, אבל זה מקצוע יפה מאוד".

    הסיטואציה תוייקה במוחו של קישון, ודמותו של סעדיה עוד תחזור אלינו בהמשך, תחת השם סאלח שבתי.

     

    מהמעברה קישון הוזמן לקיבוץ כפר החורש. קישון עבד בעבודות שונות ומשונות, עד שקיבל עליו את תורנות סניטר הקיבוץ, תואר נקי לאיש שמנקה את השירותים. כשנשאל קישון באיזה מקצוע ירצה לעבוד בהמשך, הוא אמר שישמח להשאר סניטר לנצח. הוא הצהיר שהוא מאוהב בענף הזה, וניקוי מחראות היה חולשתו משחר נעוריו. הסיבה האמיתית היתה שתורנות הסניטציה הסתיימה מוקדם בבוקר, ובשאר הזמן יכול היה ללמוד עברית.

     

    קישון כתב בהונגרית לעיתון יוצאי הונגריה בהומור האופייני לו על המעברה, הקיבוץ וההסתדרות. רשימותיו אלה קובצו לספרו הראשון, שתורגם לעברית תחת השם "העולה היורד לחיינו". בזכות ההסתכלות הביקורתית והמצחיקה של קישון על החיים בישראל, הוא החל לצבור פופולריות אצל קהל העולם החדשים והצברים כאחד.


    קישון. המבקרים מתנכלים? נמציא על שמם מילה (צילום: AP)

     

    ב-1952 החל לכתוב את המדור המיתולוגי שלו "חד גדיא". הוא כתב גם את המחזה "שמו הולך לפניו" (1953) שמספר על עלילות עולה חדש. לימים יכתוב את המערכונים המפורסמים של הגשש החיוור "אופסייד סטורי", "מערכון תיבת הדואר" ומערכון "המוסך" ("מה שבע? מה כמה?"). לשלושת השמוליקים כתב את המערכון "פוצצו את בניין ההסתדרות".

     

    באופן טבעי, אחרי המפגש עם הקהל, פגש קישון את מבקרי התאטרון. אחד מהם, דוקטור חיים גמזו, נהג לקטול בשיטתיות את יצירותיו, או שאולי יש לומר, "לגמוז" - שכן קישון המציא את אותו פועל על שם אותו קוטל סדרתי. הביטוי השתרש בשפה העברית, והיום תוכלו למצוא את הפועל "גמז" גם במילון אבן שושן.

     

    כשהגיע אליו מפקד להקת הנח"ל דאז, חיים טופול, עם בקשה לכתיבת מערכון חדש, נזכר קישון באותו סעדיה ותשעת ילדיו מהמעברה. כך נולד המערכון הראשון מתוך חמישה בהם כיכב סלאח שבתי, שהלכו והתגבשו לכדי תסריט לסרט "סאלח שבתי", שצילומיו החלו ב-1962. איש מהאנשים על הסט לא ידע להפיק סרט

    בהיקף כזה, לרבות הבמאי שאהב קולנוע אך היה חסר ניסיון מעשי. מי שיחפש יוכל למצוא בסרט טעויות שנובעות מחוסר נסיון בעשייה קולנועית, כמו שינויים מפתיעים בזקן של סלאח שבתי שמתארך ומתקצר לסירוגין.

     

    כשהסרט הוקרן לראשונה, רבים ממבקרי הקולנוע טענו שהסרט מבייש את ישראל. גולדה מאיר בעצמה נתנה הוראה רשמית לא להוציא את הסרט אל מחוץ לגבולות המדינה. סצנות חתרניות כמו זו בה סלאח נוטע עץ ביער על שם תורם אמריקני וברגע שהתורם מסתלק מהמקום מוחלף השלט בשמו של התורם הבא, לא עשו יחסי ציבור טובים במיוחד למפעל הציוני. אבל כשהסרט זכה בפסטיבל הסרטים של סאן פרנסיסקו בפרסי התסריט והשחקן הטובים ביותר, השתנו הדעות לגבי "סלאח שבתי". כשזכה בגלובוס הזהב והיה מועמד לפרס האוסקר, גולדה חזרה בה מדבריה.

     

    הסרט הבא של קישון היה אף הוא בכיכובו של טופול, שביקש לשחק אדם צעיר לשם שינוי. כך נולד הרעיון לסרט "ארבינקא", מעין אלטר-אגו של קישון: צבר תל אביבי חצוף ותחמן. הסרט יצא ב-1967 עם נבחרת מכובדת של שחקנים, ביניהם יוסי בנאי, שייקה אופיר גילה אלמגור ואבנר חיזקיהו.

     

    אלנבי פינת הרצליה

    עכשיו קישון רצה לייצר סיפור תל אביבי אחד ארוך כבסיס לסרט קולנוע חדש. הוא חיטט ברשימות ונזכר בהומורסקה בשם "תעלה בתל אביב", שבה מסופר על חולה

    נפש שנמלט מבית החולים ומתחיל לחפור ברחובות תל אביב בזמן שבעירייה עסוקים בלקחת או לא לקחת אחריות על הבלגן. בסופו של נחפרת התעלה, ומי הים הופכים את רחוב אלנבי ל"ונציה של המזרח הקרוב".

     

    הסרט "תעלת בלאומילך" הצעיד את הקולנוע הישראלי להישגים חסרי תקדים: כדי לצלם את המשוגע (בומבה צור) חופר את רחוב אלנבי עד הים ומציף את אותו במים, הוקם באולפני הרצליה העתק של רחוב אלנבי אליו הועתקו הבתים, החנויות ושלטי הפרסומת. מדובר במבצע שגם בתעשיית הקולנוע הישראלית של ימינו נחשב חריג: סטים של רחובות שלמים בונים בהוליווד, לא בהרצליה.

     

    ולא כאן תמו הישגיו: בחנויות הצעצועים בגרמניה תוכלו למצוא אפילו את "תעלת בלאומילך - המשחק". קישון המציא גם את המשחק "חבילה הגיעה", מעין טוויסט של מונופול שמטרתו לקבל חבילה מהדואר תוך לחימה בסבך הבירוקרטיה הישראלית. המשחק כולל כרטיסי הפתעה כגון: "חבריך הזמינו אותך לארוחה, שלם 90 ש"ח".


    קישון ואופיר על הסט של "השוטר אזולאי" (צילום רפרודוקציה: שאול גולן)

     

    קישון הבחין שהקהל מאוד אוהב את דמות השוטר המבולבל שגילם שייקה אופיר ב"ארבינקא" ו"בלאומילך", והחליט לכתוב תסריט שיוקדש כולו לדמות הזו. כך נולד הסרט "השוטר אזולאי" (1971), סיפורו של שוטר מקוף שמתקשה להתקדם

    בסולם הדרגות המשטרתי בגלל טוב ליבו ותמימותו. "השוטר אזולאי" זכה בפרס גלובוס הזהב והיה מועמד לפרס האוסקר, ואנחנו זכינו לאחת הסצנות המרגשות בקולנוע הישראלי, בה שייקה אופיר מצדיע ובוכה על מדרגות משטרת יפו.

     

    באירוע הקרוב של מועדון הסרט המופרע יוקרן הסרט "תעלת בלאומילך" מול צופים שיופתעו לגלות שגם עכשיו, כמעט חמש שנים לאחר מותו של קישון ולמרות שהסרט חוגג 40 שנה ותל אביב כבר חוגגת מאה, הוא עודנו רלוונטי מתמיד. ותעשו לי טובה, בדרך לסינמטק - היזהרו שלא ליפול לבורות סביב תיאטרון "הבימה". שמתם לב שמישהו חופר שם כבר יותר משנה?

     

    אלון גור אריה הוא במאי ותסריטאי הסרט "המוסד הסגור" ומנחה אירועי מועדון הסרט המופרע בסינמטקים. ביום שבת, 26 בדצמבר, יוקדש האירוע בסינמטק תל אביב לאפרים קישון ובמהלכו יוקרן הסרט "תעלת בלאומילך". מפגש שיוקדש ל"מונטי פייתון" יגיע לסינמטק שדרות ביום ראשון, 10 בינואר, עם הקרנת הסרט "בריאן כוכב עליון".

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "המועדון של קישון"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים