שתף קטע נבחר

דעה פוליטית זה לא הלכה

הפוסקים נחלקו אם מותר למסור חלקים מארץ ישראל, אך לא זו הסוגיה שעומדת מול החיילים. אין שום הלכה המונעת מהממשלה להרוס בתים שנבנו בלא אישור, והרב מלמד פשוט שירבב את עולם הפסיקה כדי לקדם את עמדתו הפוליטית

אחת הסיסמאות הנפוצות בזמן האחרון בקרב תומכי גישתו של הרב אליעזר מלמד, שאף טוענים שיש לומר אותה "בקול ברור", היא שתלמידי ישיבות ההסדר כפופים לדבר ה' ולא לדבר המפקד. זו סיסמה קצרה וקליטה, וכדרכן של סיסמאות כאלו היא מבטאת, בהקשר הנוכחי, אמירה שטחית שיש לה השלכות חינוכיות מסוכנות.

 

תחילה יש לדון לגבי עצם התוכן של אמירה זו. אין חולק על כך שאם מפקד יורה לחייל לחלל שבת או להימנע מתפילה שלא מסיבות מבצעיות, הרי שעל החייל, כמחויב להלכה, לסרב למפקדו - והדבר מוסכם כדבר פשוט על כל הצדדים, הן המפקדים הן הרבנים, וכל מילה נוספת בעניין מיותרת. הבעייתיות הגדולה מתחילה, כאשר עמדה פוליטית, לגיטימית והגיונית ככל שתהיה, הופכת לפתע להלכה שאין לערער אחריה.

 

אכן, הפוסקים בדור האחרון נחלקו בנוגע לשאלה האם למדינת ישראל מותר למסור חלקים מארץ ישראל לידי אומה אחרת, במסגרת שיקולים מדיניים. גם כאן, לאחר שכבר התקבלה החלטה שכזו, הדעה הרווחת בציונות הדתית עד לשנים האחרונות הייתה שאין לחייל לסרב פקודה במסגרת פעילות שכזו, בגלל שיקול הלכתי הנראה כמכריע – הסכנה הגדולה שסירוב הפקודה גורם ללכידותו של צה"ל; ולכן, בנסיגת צה"ל מסיני במסגרת הסכם השלום עם מצרים כמעט ולא נשמע קול בנושא סירוב פקודה. לקראת ההתנתקות, שנתפסה בעיני רבים כצעד בלתי-הגיוני מבחינה בטחונית ואנושית, גברו יותר הקולות בנושא זה, ובראשם קולו של הרב אברהם שפירא זצ"ל, שקרא לסירוב פקודה, שלא כפי שפסק בנושא הנסיגה מסיני. גם כאן, קריאה זו לא זכתה להדים רבים.

 

לשמור את ההלכה לתחום ההלכה

אולם כל השאלה כאן איננה רלוונטית למציאות של היום. הסכם מדיני עם הפלסטינים נראה רחוק למדי, והדיון הוא לא על מסירת חלקים מארץ ישראל לידיים זרות, אלא על פירוק מה שמכונה "מאחזים בלתי-חוקיים". אפשר להתרעם על צעדים אלו, המהווים אכיפה סלקטיבית ביותר של החוק דווקא במגזר מסוים, אפשר

למחות ולנקוט אמצעים חוקיים נגד צווים אלו ואחרים, ואפשר גם לנקוט בכל הצעדים הדמוקרטיים כדי לנסות ולסכל את התופעה. אך דבר אחד אסור לעשות: אסור להגדיר צעדים אלו כסותרים את ההלכה.

 

אין שום הלכה המונעת מממשלת ישראל להרוס בתים שנבנו בלא אישור, לא ביש"ע ולא בכל מקום בארץ (בוודאי ובוודאי הדברים אמורים ביחס לחיילים, שבדרך כלל נקראים רק לשמש במשימות של ביטחון שוטף, ולא לבצע פעולות אלו בפועל). על אחת כמה וכמה שאין הלכה המונעת מממשלה לעשות צעדים שעל פי שיקול דעתה – נכון או לא נכון, אין זה בכלל משנה – הם נחוצים על מנת לשפר את מעמדה המדיני של מדינת ישראל. אם ראש ממשלת ישראל חושב שעל ידי צעדים אלו ואחרים ניתן יהיה בסופו של דבר לחזק את ההתיישבות בארץ ישראל במציאות הקיימת, מה עניין הלכה לכאן?

 

התחושה הבלתי-נמנעת היא, ששרבובה של ההלכה לתחום זה, שנעשה לראשונה על ידי הרב מלמד, נעשה כאמצעי לחץ כדי לקדם עמדה פוליטית מסוימת, שכאמור היא לגיטימית לחלוטין כשלעצמה. כיוון שלציבור הדתי-לאומי אין כל-כך השפעה בכנסת ובממשלה, נושא שיש מקום רב לדון בו לגופו, הרי שנוצרה תחושה שהדרך היחידה שנותרה להשפיע על המהלכים היא באמצעות הקריאה לסירוב פקודה המוני. על הסכנה שיש בהכנסת עמדה פוליטית ליחסי מפקדים-חיילים אין צורך להאריך, אולם דומני שסכנה זו מתחילה מן הרגע שבו עמדה פוליטית מוצגת כעמדה הלכתית, וממילא יוצרת סתירה שלכאורה לא מותירה לחייל הדתי כל ברירה.

 

במקום ללכת בגישה זו, יש לחדד ולהבהיר דווקא את ההבדל שבין עמדה אידיאולוגית, ערכית, פוליטית, שכבודה החינוכי במקומו מונח, לבין "הלכה", מחייבת ובלתי-ניתנת לערעור. יש לשמור על קדושת המונח "הלכה" למקומות הרלוונטיים, ולא לכנות כל עמדה פוליטית כ"הלכה" מחייבת, ובוודאי לא כדבר ה'.

 

הבעיה בגישת תומכי הרב מלמד היא לא רק במישור התוכני, אלא גם במישור החינוכי-מעשי. הציונות הדתית לדורותיה, מתוך פרספקטיבה רחבה של הבנת דבר ה' בעולם, שיתפה פעולה עם הציונות החילונית, משום שהבינה, שגם אם לא ניתן להשיג את חזון כל הדורות במדינת ישראל, מכל מקום יש בה חשיבות עצומה מבחינה לאומית ודתית. משום כך, דחתה הציונות הדתית את העמדה החרדית של "הכל או לא כלום", הרחוקה מדרכה של תורה.

 

גישה "לעומתית"

גם כיום ניתן ללכת ולהקצין את הפערים שבין העולם הדתי של החייל לבין מפקדיו. בכנס של רבנים מישיבות הסדר התבטא פעם הרב מלמד, שהוא גאה על כך שלמעלה מ-20 מתלמידיו נכנסו לכלא בגלל סירוב פקודה על רקע דתי (לא בהקשר פוליטי!). כאן בדיוק טמונה הבעיה: כיצד זה קרה שדווקא תלמידי הרב מלמד נתקלו בבעיות כאלה, שתלמידי ישיבות הסדר אחרות לא נתקלו בהן, בוודאי לא בתדירות שכזו? התשובה פשוטה: במקום לחדד הבדלים, יש צורך להקהות אותם. מבחינה הלכתית, ניתן למצוא פתרונות לא מעטים שההלכה יוצרת, ולעתים גם מחייבת, של "שעת הדחק" וכדומה, שרק גישה מסולפת של ההלכה מונעת מלהשתמש בהם במקומות שיש בהם אכן צורך.

 

אם מחנכים את התלמידים לגישה "לעומתית", הם ימצאו תמיד את הדרך להתנגשות עם הצבא, עם המדינה ועם עַם ישראל. אולם גישתן של מרבית ישיבות ההסדר הייתה, ובעזרת השם תישאר שונה: מתוך אהבת העם, הארץ והמדינה, ומתוך הבנה לדרכה של תורת ישראל, שערכים אלו הם כל כך חשובים בעיניה,

ניתן להתגבר על מחלוקות, למצוא פתרונות מעשיים ולראות בצבא לא גורם "לעומתי", אלא מסגרת שאנחנו גאים להיות חלק ממנה.

 

אין בכלל הדברים דלעיל כדי להוריד את האחריות על ה"לעומתיות" שנוצרה גם מצידו של שר הביטחון אהוד ברק, שאף הוא לא נהג בחוכמה בצעדים שנקט. אולם, בעוד שהוויכוח עם שר הביטחון, חשוב ככל שיהיה, נשאר בעיקרו בתחום הפוליטי, הרי שהוויכוח עם הרב מלמד ותומכיו הוא ויכוח ערכי ונוקב על משמעותה של ההלכה, על דרכה של הציונות הדתית ועל חשיבות הלכידות ותחושת הקשר למדינה ולצבא. זוהי דרכה של תורה, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

 

מסר זה ללא ספק הוא פחות קליט, אך אסור לנו להימנע מלהשמיע אותו. גישה מורכבת אינה פחות דבר ה', וגישה שטחית אינה בהכרח קול צלול. חלילה לנו אם תיווצר זהות בין מורכבות לפשרנות, ובין חד-ממדיות לבין דבר ה'. נוסיף ונחנך לחשיבה מורכבת, כיון שהמציאות היא מורכבת, ובמבחן השילוב בין הערכים השונים נוסיף ללכת בדרכה הכוללת והשלמה של התורה.

 

 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
הרב בזק
הרב מלמד
צילום: מתי אלמליח
שלטי הסרבנות
צילום: מירי צחי, באדיבות "חומש תחילה"
מומלצים