אדף בשמונה נקודות

השירים בספרו של שמעון אדף "אביבה-לא" הגיעו אלי בכוח מסנוור, לכן לא את הכל בהם אני מבין. כל מה שאכתוב יהיה חלקי וישאיר הרבה אזורים לא ברורים. הדרך הטובה להתייחס אליהם היא בנקודות.

גם אחרי שקראתי את "שמחת עניים" של נתן אלתרמן בפעם החמישים – הם עדיין מגיעים אלי בכוח מסנוור, ואני עדיין חושב שהעוצמה שב"שמחת עניים" לא ניתנת לפירוש צלול ומלא. לפעמים התנאי לעוצמה רגשית גדולה הוא שאי אפשר לפרשה בבהירות.

אדף. כוח מסנוור (צילום: יהונתן צור)

נקודה שנייה: כאשר היתה אביבה בת 13 היא פתחה בפני אחיה הצעיר ממנה את עולם הספרים. שוב ושוב כותב אדף שעד אז "אופק לא היה", עד אז הוא חי בתחושה שאש בוערת סביבו, אבל "דבר אינו נחרך". אם אני מבין נכון, מה שנתנה האחות לאחיה הצעיר הוא עצם היכולת להרגיש, עצם היכולת לקלוט את העולם, ולהיחרך מן האש הבוערת בו.

כי להעניק לאדם אופק הוא להעניק לו פרספקטיבה; לדעת מה רחוק ומה קרוב, מה גדול ומה קטן, מה פוצע את העור ומה מגיע אל העין. ואת זה לא קיבל אדף משום מקור אחר – לא מהוריו, לא משדרות שבה נולד ולא מן הטבע הגדול שמסביב לשדרות.

הוא קיבל רק רסיסים ושברים, אבל האחות ידעה לתת לו את הצירוף שהתאים לאישיותו, הצירוף של היכולת להרגיש

עם היכולת להרגיש דרך ספרים.

נקודה שלישית: "אני עייף, כיצד אתחיל". השורה הזאת מופיעה באחד השירים האחרונים בספר, שנכתב לא מתוך תחושת כוח, אלא מתוך תחושת אובדן-כוח. העייפות שבאבל הולידה כאן את המילים.

פעם שאלתי את אביגדור סטימצקי על העוצמה הגדולה שהופיעה אצל צייר שיד ימין שלו השתתקה. הוא אמר: היד יודעת יותר מדי, ואז גם הציור שהיד מציירת מכיל יותר מדי. אבל כאשר משתתקת היד - מציירים רק את מה שמוכרחים. כאשר שתי ידיו משותקות הולך צייר לחוף הים, ומסמן ברגלו בחול את הקו האחד הנחוץ לו ביותר.

נקודה רביעית: שלא יתקבל רושם שזה ספר מינימליסטי, להיפך - זה ספר מקסימליסטי. יש בו צעקה והכל גדוש ומתפרץ בו, אבל אדף לא מניח לשום ידענות-שירה שלו לעצור את האבל שבער בתוכו. לכן זה ספר של הנחוץ ושל שום דבר מלבד הנחוץ. והנחוץ הוא אף פעם לא מלאכת משוררים מלומדה. המשורר שבאדף כמעט מת כאשר מתה אחותו, ואז הוא פינה את מקומו לצועק, והצועק התחיל מחדש ללמד את עצמו לעשות מן הצעקה שירה.

נקודה חמישית: יש כאן מתח חריף בין הרוחני לבין הפיזי. אדף גודש את הספר בשברי תפילות, בפניות אל האלוהים שאותו נטש בלב חצוי ("התוחב חרון אפו לעסקיהם של בני תמותה"), ובכעס על האמונה שאבדה לו בהישארות הנפש לאחר מות הגוף ("פחות בשר מזיכרון").

בין אלוהים לבית השימוש

משהו בספר הזה פונה כלפי השמיים וכל צבאם, אבל בניגוד מוחלט לרוחניות העזה הזאת, מופיעים בספר בית השימוש ונייר הטואלט (אני משער: המקום שבו אבדה לאחותו ההכרה) על כל נמיכותם, על כל חומריותם המסריחה. או בלשונו של המשורר: "סנטים מפריד את בית הכיסא מכיסא הכבוד".

ההיטלטלות של אביבה שאיננה מן העדינות הגבוהה ביותר ("שנים היו לי הקטיפה הזאת, כהה/ צנוחה ביני ובין כוחות זעים בחושך") ועד הבוטות הוולגארית ביותר ("זאת זין של גמל יש לה") - ההיטלטלות הזאת מביאה את אדף המתפרץ, המתרוצץ, המסרב לעצור בשום גבול, אל רגעים של שירה גדולה. 

נקודה שישית: הקורא ימצא כאן מילים עבריות שסביר להניח שגם אוהבי ספר מושבעים לא פגשו מימיהם (טסיות, מסוגסג, מטובתות). לצידן הוא ימצא מילים שאדף ממציא, כמו אברהם שלונסקי, על יסוד מילים מוכרות, וכמו כן ימצא סלנג ושיר באנגלית הכתובה באותיות עבריות.

למה כל ההשתוללות הלשונית הזאת? כדי להגיע אל הקצוות של הלשון, כדי למתוח את הלשון עד המקום שבו היא כיסוי שביר על מציאות איומה ולא ביטוי יציב של מציאות. או בלשונו של אדף: "ג'סט ביפור אי פול אסליפ, אי ט'ינק/ אי שוד וריט אין א לנגויג' ור/ אי אם דף טו דה פולס אוף וורדס".

יש כאן מתיחה של הלשון עד המקום שבו המשורר נעשה חירש לפעימת החיים של המילים. אבל כל ההתרוצצות הלשונית הקדחתנית הזאת מוצבת בספר הזה אל מול הפשטות העליונה שבה מצטט אדף את אימו: "לאבד ילד פירושו תמיד לאבד ילד". גם זאת השתוללות, גם זאת זעקה לשונית: הידיעה שבקצות הלשון יש או סיבוך אינסופי או פשטות אינסופית, ובשתיהן  יש אותה קריסה של הלשון אל מול המציאות האיומה.

נקודה שביעית: זה ספר אישי עד קצה גבול האפשר, אבל זה לא רק ספר אישי; יש בו פרק שמתחיל במילים "ניגזר לנו שהימים יהיו מורדפים בעץ היהודים". אותו עץ של שדרות שלא אמר לאדף כלום בילדותו, עד שבאה אחותו וחיברה אותו אל הספרים, מופיע כעת במלוא הקללה והנחמה שבו: כעץ יהודי, בשדרות היהודית, המותקפת בקסאמים.

בין שדרות לתל-אביב

כיוון שיצא כך שימי השבעה על האחות המתה היו ימי הקסאמים בשדרות, גם אותם הוא הכניס לספר בעוצמה רבה. הצורך של אדף לנוע בעצם הימים ההם בין תל-אביב לבין שדרות גורמת גם לתל-אביב להופיע בספר הזה במידת עוצמה נדירה: על המחושב והמחושבן שבה, על הבדידות שבה, ועל האנרגטי והמהיר שבה.

דווקא כיוון שאדף בורח בספר הזה מכל אידיאולוגיה, מכל טלית של אמונה שעלולה לכסות על השכול - דווקא לכן

מופיעה בשירים האלה שדרות של ימי הקסאמים במלוא עוצמתה הפראית: כמקום שהקסאמים של החמאס מחזירים אותו משנאת הישראלים אל שנאת היהודים, כמקום שרוצה שני דברים סותרים עד גיחוך: "שלום ונקמה".

כמו כן, כמקום רחוק מרחק שנות אור מתל-אביב, כמקום שמוות סתמי ומוזר של אישה בריאה מצטרף בו בקלות סיוטית אל המוות המקרי, חסר ההבחנה, מן הקסאם. מן המקום האישי ביותר מצא אדף את הדרך המקורית והעזה ביותר אל החוויה הקולקטיבית של המלחמה בשדרות.

נקודה שמינית: ספר שירה טוב קורא לך לדרג אותו ולשאול: טוב ממה? טוב ממי? טוב מספריו הקודמים של המשורר? אבל ספר שירה אדיר לא קורא לדרג אותו. ספר כזה הוא לעצמו בלבד, הוא גורם לנו לאחל לכותבו לכתוב עוד רבים כמוהו. אבל ספר שירה אדיר ונורא גורם לנו לאחל לכותבו שלא יכתוב עוד לעולם ספר כזה, שיירפא מן הספר הזה, שיתרחק ממנו, שישאיר אותו רק לנו, הקוראים.

"אביבה-לא", מאת שמעון אדף, הוצאת דביר, 71 עמודים