בובה של מספר

דבר מוזר קרה עם "Nine” בדרך לקולנוע. סרטו של רוב מארשל (האיש שמאחורי "שיקגו" עטור האוסקרים), המבוסס על מחזמר בימתי מצליח שזכה בחמישה פרסי "טוני” ורץ במשך 729 הופעות, ומתהדר בצוות כוכבים חלומי - התברר כאחד הכשלונות הביקורתיים והמסחריים של עונת החורף הנוכחית.

ציניקנים יטענו שזהו גורלו של סרט שר ומזמר שעניינו משבר יצירתי עמוק. שהוא אינו אלא מעיד על משבר דומה ששרוי בו יוצרו. באירוניה מסוימת ניתן לציין שמארשל, ש"שיקגו" הסוחף בבימויו בישר את תחייתו המחודשת של ז'אנר הסרטים המוזיקליים בתחילת העשור שחלף (“מולן רוז'” של באז לורמן שקדם לו היה, אגב כך, הצלחה מסחרית מתונה בלבד), כמו חותם אותו עתה עם כישלון מהדהד, שמותיר אחריו שאלה מעניינת - כיצד להיטים מוזיקליים מוכחים (ע"ע "המפיקים", “רנט" ו"פנטום האופרה") התרסקו במהלך העשור הזה על בד הקולנוע באופן מביך כמעט?

"Nine” שעלה על בימות ברודוויי ב-1982, בכיכובו של ראול ג'וליה (בהפקה המחודשת מ-2003 נכנס לנעליו אנטוניו בנדרס), נכתב בידי המחזאי ארתור קופיט ("באפלו ביל והאינדיאנים”) ומורי יסטון בהשראת סרטו של פדריקו פליני, “שמונה וחצי" (1963). מרצ'לו מסטרויאני - האלטר אגו הקולנועי של פליני - גילם ביצירת המופת ההיא את דמותו של גואידו, במאי על סף התמוטטות עצבים, המוטרד על ידי מפיקים, עיתונאים, הנשים בחייו ושאר טפילים, בעוד הוא נודד בתודעתו בין הזיותיו ועברו.

"Nine". המימד האוטוביוגרפי לא רלוונטי

בהתאם, הגיבור כאן (התסריט נכתב בידי מייקל טולקין, "השחקן", והבמאי-תסריטאי המנוח אנתוני מינגלה) הוא במאי סרטים נערץ בשנות ה-60 של המאה הקודמת (דניאל דיי לואיס המעולה), המתקשה להתנהל בין תביעות הקהל והמפיקים לגבי סרטו הבא (פרויקט שאפתני שכל מה שידוע עליו הוא שמו, "איטליה"), ובין הנשים השונות בחייו - אשתו הזנוחה (מריון קוטיאר), מאהבתו (פנלופה קרוז), כתבת אופנה פלרטטנית (קייט הדסון) והמוזה שלו (ניקול קידמן) - המתמודדות על תשומת לבו.

נבחרת החלומות

מארשל מוותר במודע על כל מה שהפך את סרטו של פליני למה שהוא - הנרקיסיזם והיהירות של הדמות הראשית, המימד האוטוביוגרפי (גיבור הסרט, כאמור, הוא בן דמותו של פליני עצמו) והפחד מפני כישלון ותחושת ריקנות שמהווים בסיס ליצירת אמנות גדולה ורבת משמעות. "Nine" לעומתו הוא קולנוע ססגוני וראוותני, המעלה עולם צבעוני ומרשים של דימויים שהופכים לנגד עיניו של הצופה לחגיגה של עיצוב, שירה ותנועה.

למעשה, כבר ב-1979 יצר הבמאי והכוריאוגרף הגדול בוב פוסיי עיבוד משלו ל"שמונה וחצי". מדובר ב"כל הג'אז הזה" בכיכובו של רוי שיידר, שבחן את מהלך חייו המסחרר של כוריאוגרף, בן דמותו של הבמאי עצמו, בעל נטייה להרס עצמי. “Nine” אינו מתיימר להתיז את האגו של יוצרו על הבד, מהטעם הפשוט שאין בו מאום אוטוביוגרפי. זו הסיבה המרכזית שכל השוואה בינו לבין היצירות הגדולות הנ"ל אינה באמת רלוונטית.

מתוך הסרט. גיבור חלול וזוהר

במקום זה, סרטו של מרשל רוויי בשפע של דימויים זוהרים, שמעידים במידה רבה על אופיו של העולם המזוהה עם גואידו - עולם נוצץ ושטחי של ידוענים, מכוניות פאר ובתי מלון מפנקים - מאשר על משבר יצירתי אותנטי שאליו נקלע הבמאי-שבתוך-הסרט.

נוכחותו החד פעמית, על כן, של צוות כוכבות עשיר שכזה, חלומו הרטוב של כל במאי - חוץ מהנזכרות לעיל מופיעות-מזמרות פה סופיה לורן כאמו של גואידו וג'ודי דנץ' כמעצבת התלבושות הוותיקה שלו - מבליטה את אופיו האקסטרווגנטי של עולמו של גואידו; במאי שנבלע לחלוטין בתוך סבך של דימויים שטחיים ובורקים, ושהיצירה שהוא מתיימר לעשות גם היא הלוא דימוי - "איטליה”.

וכן, גואידו עצמו הוא דימוי. חלול. ריק. מלוטש וזוהר כיהלום. דיי לואיס שמגלם אותו נראה כמו מסטרויאני, נשמע כמו פליני, ובעיקר שר נפלא. ומה שיפה ב"Nine” הוא שהסרט מספק לכל אחד מכוכביו הזדמנות לבלוט בקטע מוזיקלי. המרגש שבהם הוא שירה הנוגה של קוטיאר "My Husband Makes Movies"; הססגוני ביותר

הוא "Be Italian" שמבצעת הזמרת פרגי (Black Eyed Peas) בתפקיד הזונה סרגינה, גיבורת פנטזיות הילדות של גואידו; והכי קסום הוא שיר הערש שבו פוצחת לורן "Guarda la luna".

הקטעים הללו, שהחיבור ביניהם הוא כאוטי וסוחף כאחד, מבוימים על ידי מרשל בסגנון מורכב ותזזיתי המושפע עד מאוד מזה של פוסיי (“קברט", “צ'ריטי המתוקה"). יש, על כן, שתי אפשרויות להגיב לבלגן שמתחולל על הבד - ליהנות ממצעד הכוכבות ופריזמת הדימויים, שנעים בהצלחה מעולם "המציאות" אל הפנטזיות של גואידו הנעורות לחיים באולפני "צ'ינצ'יטה" הרומאים - או לשקוע בהשוואות מיותרות לפליני, ולהיאנח. פה יושב מי שבחר באופציה הראשונה.