הבסיס הדיבורי של הרץ מחזק איכשהו, דווקא בפשטותו הישירה, את האמירות החידתיות והנועזות שלה. גם החריזה הפנימיות והחזרה המילולית האופייניות להרץ יוצרות איזו מסגרת מאזנת לתוכן הפרוע – למרות שהחזרות השיריות הן גם חלק מתנופת הנפש ומהמוזיקה הלופתת של הרץ"
בראיון איתו מתייחס מוקד לצד הדוקרני בכתיבתה של הרץ ומעיר: ''נוסף לעובדת קשיות הטקסטים, הבוטות שלהם והעובדה שהם מכים בהלם, למרבה הפליאה הם גם עדיין חידתיים''. בהמשך מעלה מוקד תהייה מעניינת על החיבור הזה בין הצבריות הדיבורית של הרץ לחידתיות"
קשה, עם זאת, להסכים עם חלק מהטענות המופיעות במאמר המערכת ''עמדת פתיחה'', הבא לאפיין את שירתה של הרץ, ובין השאר מגדיר אותה בנחרצות כ''אַ-דימויית'', ככזו ש''אינה כותבת על ציפורים ופרחים'' וכ''לא קשורה לאקטואליה מסוימת"
ההחלטה מצוינת ואפילו מתבקשת: להוציא קובץ מאמרים על שירתה של דליה הרץ, אחת המופלאות, המקוריות והנסתרות במשוררינו. את ספרה הראשון והדק-במיוחד, "מרגוט", פרסמה הרץ, ילידת תל-אביב ומי שכונתה "המשוררת התל-אביבית הראשונה", בשנת 61', ואת ספרה השני והצנום למדי, "עיר שירים", פרסמה כעבור 29 שנים. מעט שירים, הרבה יופי עצום.
("כתם", "מעיין", קבוצת "כתובת"). אלי אשד הידען תרם, בנוסף למאמרו, ביבליוגרפיה בהירה ומקיפה במיוחד. עורכי החוברת, אריק א, עמוס אדלהייט ורן יגיל, הם מקורביו הספרותיים של גבריאל מוקד, העורך והמו"ל המיתולוגי אשר גילה את הרץ ופירסם ב"עכשיו" את ספרה הראשון, ומי שאף מופיע כאן בראיון מעניין מאוד.
קשה, עם זאת, להסכים עם חלק מהטענות המופיעות במאמר המערכת "עמדת פתיחה", הבא לאפיין את שירתה של הרץ, ובין השאר מגדיר אותה בנחרצות כ"אַ-דימויית", ככזו ש"אינה כותבת על ציפורים ופרחים" וכ"לא קשורה לאקטואליה מסוימת".
א-דימויית? מה עם הדימוי המכשף הבא - "מחר תבוא השמועה כאופנוען", אשר מובא אצל אדלהייט עצמו (המאמר שלו כולל כמה קטעי שירה עזים וחשובים של הרץ, אשר לא פורסמו בספריה אלא באחד מגיליונות "עכשיו").
ובעניין הטענה שהרץ "לא כותבת על פרחים" – הנה כמה שורות המתארות מבט פתאומי על השדרה העירונית ורגישות עצומה לטבע (ושימו לב גם לדימוי הפתיחה החזק): "כציידת שנתעוורה/ כך תקף אותי הכחול העצום של הטבע./ טבע קל, רך כל כך, עצים דקיקים/ כמו של עיר שנבנתה לראשונה" ("עיר שירים").
ומה בדבר שורות הטבע והדימוי המקסימות הבאות: "שיחים מנעימים את לכתי בִּלחישות,/ סמיך הלילה כדבש האדמה, והרחוב" ("עיר שירים").
גם הניסיון לנתק את הרץ מ"אקטואליה מסוימת" אינו מתיישב, למשל, עם פתיחת השיר המפורסם "פלונתר" ("מרגוט"), המשרטט את התקופה הפארטאצ'ית הנחמדה שבה הקרינו לעתים סרטים על שמיכות "קוֹצָה" (במלעיל, הכינוי אז לשמיכה הצבאית הקוצנית, שאיתה גם הקימו בגדנ"ע אוהלים תוך יצירת כפתורי-קשירה מאבנים): "כמה זמן יש קולנוע בארץ הזאת/ על הקוֹצוֹת./ כמה שנים, וכל הכפתורים אשר נתלשו,/ כמו אבנים אשר נתלשו".
גם הגופייה בשורות האהבה האווריריות בהמשך היא חלק מתמונת התקופה: "אני באמצע הכביש השזוף/ מכוסה בגופייה של גרישא./ גרישא, גרישא, מה יהא עליך,/ כל הוורוד אשר לאשתך נשפך עלי./ אני ורודה ואשתך כותתת". (מה זה "כותתת"? אולי מכתתת רגליה, אולי נכתשת, כי באמצע האושר נזכרת המשוררת באישה הנבגדת).
הצד הסמוי של הצבריות
בראיון איתו מתייחס מוקד לצד הדוקרני בכתיבתה של הרץ ומעיר: "נוסף לעובדת קשיות הטקסטים, הבוטות שלהם והעובדה שהם מכים בהלם, למרבה הפליאה הם גם עדיין חידתיים". בהמשך מעלה מוקד תהייה מעניינת על החיבור הזה בין הצבריות הדיבורית של הרץ לחידתיות.
ואכן, הבסיס הדיבורי של הרץ מחזק איכשהו, דווקא בפשטותו הישירה, את האמירות החידתיות והנועזות שלה. גם החריזה הפנימיות והחזרה המילולית האופייניות להרץ יוצרות איזו מסגרת מאזנת לתוכן הפרוע – למרות שהחזרות השיריות הן גם חלק מתנופת הנפש ומהמוזיקה הלופתת של הרץ: "כבר חשבנו שהלכתְ לאיבוד. שהפכתְ לחלק מִנַחַל./ הארנו את הסביבה בפנסי איתות. תנים מפנייךְ פחדו למות./ חשבנו שאת כבר מקרה אבוד. שהפכת לחלק מנחל" ("מרגוט").
את החזרות השיריות של הרץ מגדירה המשוררת נוית בראל בפתח מאמרה כ"ידיות ההילוכים של השירים", המוליכות את המוזיקה שלה.
רועי צ'יקי ארד, לעומת זאת, רואה בחזרתיות של הרץ דווקא סממן של "מעצור והיתקעות" – האופייניים לדעתו גם אצל דוד אבידןויהודה עמיחי
– והוא מדגים איך אפשר לקצר את אחד משיריה ("חוורתי") על-ידי מחיקת מילים חוזרות וצמצום "ההכפלה והדשדוש".
הטענה המעט ביזארית הזאת נראית כוואריאציה על ההתקפה המפורסמת ההיא של נתן זך על
"המכאניות" בשירת נתן אלתרמן,
וכשמדובר באיש קליל וחביב כארד ייתכן שבכלל מדובר כאן בסוג של דאחקה. ארד הרי שמע בוודאי על כך ש"הכפלה" היא לפעמים חלק מעוצמתה הטבעית של האמירה ("אבשלום בני בני", "נחמו נחמו עמי"). למעשה, אפילו את הצירוף המוכפל והמדושדש רועי-צ'יקי אין כמדומה סיבה ממשית לקצר.
השמחה במעופה
על צד אחר ומהותי מאוד בכתיבתה של דליה הרץ כותב מנחם בן ברשימתו המאוהבת והוותיקה (שפורסמה לראשונה לפני 20 שנה), כשהוא מצביע על אושר הכתיבה וההשראה העומדים בבסיס שיריה, על אותה יכולת "לתפוס את השמחה במעופה" (כהגדרת המשורר האנגלי בלייק): "זה הים שבו רחצתי כתינוקת והשאיר מלח מתוק בתוך עורי".
המלח המתוק והפרדוקסלי הזה הוא בכלל אולי מפתח לשירתה הקשה והקלה של הרץ. כי נכון שהמלח מלוח אבל הזיכרון הימי התל-אביבי מתוק. דליה הרץ תמיד או כמעט תמיד כותבת מתוך אהבה, ומדביקה אותנו בשמחת המילים.
דפנה שחורי,
לעומת זאת, לוקחת את החידתיות של הרץ למקום קצת מתאמץ מדי, ומשווה את הקריאה ב'מרגוט' לחידה מתמטית אשר "דורשת מאמץ". נדמה שדווקא קלות היא עמדת הקריאה המומלצת כאן. כלומר, לא להתאמץ לפענח את מה שלא מתפענח מעצמו וליהנות דווקא מתעלומת המילים.
אבל שחורי בהחלט מדביקה את הקורא בהתרגשותה בחלק הסיפורי של מאמרה, כשהיא מתארת את ההסתייגות
הנסערת שאחזה בה כששלפה לראשונה מהמדף בחנות את "מרגוט", ונתקלה בשורות הדיבוריות "המשונות והסתומות". ויפה היא מצטטת בהקשר זה את שורותיו של זך: "בכל פעם שאני מתאהב משהו בי מסרב".
עוד נושא החוזר לאורך החוברת הוא הקשר בין יונה וולך
לדליה הרץ, ורפי וייכרט
מציג במאמרו השוואה מעניינת ומשכנעת בין כמה שורות של הרץ לשורות של וולך - שהושפעה מהרץ והמשיכה אותה בכמה מובנים, ולפי טענה כלשהי אף שיתקה את המשך כתיבתה של הרץ.
מצד שני, כל נקודות הדמיון הן בסופו של דבר שוליות כשמדובר בשתי המשוררות הגדולות והעצמאיות האלה. וממילא, כל ההגדרות והאפיונים של כתיבת דליה הרץ הם אחרי הכל רק ניסיון אחד להבין את הכישוף ששירתה מהלכת עלינו.
"אופציה פואטית – דליה הרץ", הוצאת עמדה / כרמל. עורך אחראי: אריק א. עורכים: עמוס אדלהייט, רן יגיל. 118 עמ'
