צה"ל הכחיש כי למפקד אוגדת עזה, תא"ל אייל אייזנברג ומפקד חטיבת גבעתי לשעבר, אילן מלכא, נרשמה הערה פיקודית בשל שימוש בפצצות זרחן, למרות שפרטי ההערה מופיעים בתשובת ממשלת ישראל לדו"ח גולדסטון.
צה"ל טוען כי ההערה נרשמה לשני הקצינים בשל ירי פגזים שנחתו בשטח מאוכלס ולא בשל היות הפגזים שנורו פגזי זרחן.
במה אמורים הדברים? בתשובת ממשלת ישראל לאו"ם סמוך מאוד לפקיעת הזמן שהקציב הארגון לישראל להשיב לממצאי הדו"ח. ומה מעניין בתשובה? שבשורה של חקירות שעליהן הורה הרמטכ"ל, נדמה כי ניסו להסתיר את העובדה שמפקד אוגדת עזה ומח"ט גבעתי לשעבר ביצעו עבירה וננזפו על ידי אלוף הפיקוד.
חמש ועדות בדיקה סיימו את עבודתן ללא ממצאים. גם הוועדה שבדקה את ירי הזרחן מצאה שלא התבצע ירי כזה. למרות זאת, בדו"ח שהעבירה ישראל לאו"ם כתוב ששני הקצינים הבכירים ננזפו על ירי כזה. בתגובה לדברים מסר צה"ל שאומנם ננזפו אך על ירי למתחם מאוכלס בלבד. הפרשה כולה הגיעה לעיתונות דרך תגובת ישראל לדו"ח. לא לפני. ללא גולדסטון גם הפרשה הזו לא הייתה מגיעה לכותרות ואייזנברג ומלכה היו יוצאים ממבצע בו הם אחראים מבצעית ומוסרית למותם של 1,400 איש ללא פגע.
אז מה היה לנו? מבצע צבאי בשם "עופרת יצוקה". במבצע נהרגה פרומיל מאוכלוסיית עזה (1,400 מתוך כ-1.4 מיליון). צה"ל, אליבא דממשלת ישראל ורוב מכריע של הציבור פעל במסגרת המבצע למופת, צבאית ומוסרית. הרמטכ"ל מינה מיד עם סיום המבצע חמש ועדות בדיקה. תוצאתן – למעט חריגות אנוש סבירות וקלות הכוחות כולם פעלו למופת. 1,400 איש מתו. כרבע מתוכם ילדים והכל בסדר.
ופתאום בא יהודי, גולדסטון שמו והוועדה שבראשה הוא עומד סבורה אחרת. מי שיקרא את הדו"ח לפני ההצטרפות האוטומטית למקהלת ה"אנטישמי" יגלה שחטאו הגדול (שבסקירתו נפלו לא מעט פגמים) שהוא אינו מקבל את עמדת ישראל שמותם של 1,400 איש ב-23 ימי המבצע הוא עניין של מה בכך. יותר מזה, כיהודי, סבור גולדסטון שיש חשיבות ממדרגה ראשונה למנוע הישנות של אסונות הומניטריים כאלו בעתיד.
ישראל מגיבה לדו"ח בתגובה זועמת. זעמו של הקורבן. כיצד יעז מישהו להטיל ספק בצדקת מותו של כל פלסטיני ופלסטיני, כל ילד וילד. מותם של כל אלה, כך סבורים בצה"ל ובממשלה היה הכרחי. האם ייתכן שידם של הקורבנות האולטימטיבים הייתה קלה על ההדק? אומר היהודי גולדסטון – חובת הציות לחוקי המוסר וההקפדה עליהם חלה עליכם כמו על כל אומות העולם. עונה לו ישראל, מוסריות צה"ל אינה מוטלת בספק. היא אקסיומה.
האם עדיף היה שהפרשה תיסגר בחדרי החקירות של מצ"ח? האם בטוח הציבור הישראלי עד כדי כך שמותם של 1,400 בני אדם היה הכרחי? האם עדיף היה שדו"ח גולדסטון לא היה בא אל אוויר העולם ופרשת "עופרת יצוקה" הייתה נותרת מאחור?
תעתועי החקירות והממצאים שחושפים ארגונים כמו "שוברים שתיקה" או על דו"ח גולדסטון וזוכים לזעם חריף מעידים כי הציבור הישראלי אינו נחוש ובטוח ביחסו אל מותם של אלפית מאזרחי עזה. תחת מסווה השתיקה והעמידה מאחורי כוחותינו עומד מנגנון פסיכולוגי חברתי קשה ומסוכן. הקורבן, שהוא מרכיב זהות יסודי אצל כל ישראלי עומד למבחן ב"עופרת יצוקה".
1,400 הקורבנות הפלסטינים מאיימים לקחת את מרכיב הזהות החיוני הזה ובתגובה נעמד הציבור הישראלי על הרגליים האחוריות. "אף אחד לא סבל כמונו ואף אחד לא יסבול כמונו". מאליו אין לציבור בכלל ולצה"ל בפרט יכולת להסתכל לאלפי המשפחות ההרוסות בעיניים ולבדוק מה גרם לו להיות עיוור כל כך. להאמין באופן אקסיומטי שכל זה היה הכרחי ולטבוע בים של הכחשות שכמה שצה"ל מנסה ליישר, תמיד באה ידיעה חדשה יש מאין וחושפת לרגע את האמת הבלתי נסבלת.
דוד זונשיין, קצין צה"ל שסירב לשרת במבצע "עופרת יצוקה"
