חובתי להתנגד להפרדה בקווי מהדרין

כיצד עלינו להתייחס לאי-שוויון בתוך תרבות שוויונית? זוהי השאלה המיידית העולה מסוגיית קווי המהדרין.

כנקודת מוצא, חשוב להעיר כי למרות שהשוויון הוא ערך מרכזי בתרבות הדמוקרטית-ליברלית, שאותה אימצה גם ישראל, הוא אינו גובר בהכרח על שאר הערכים המרכזיים בתרבות זו: במקרים מסויימים עשויים ערכים אחרים לגבור עליו, ובתנאי שאלו משרתים את כלל החברה ומתיישבים עם ערכיה. ואולם, האי-שוויון המיוצר על ידי הדרת נשים באוטובוסים אינו נעשה בשם ערך כללי בעל חשיבות גבוהה יותר. אדרבה, הוא מיוסד על עמדה כוחנית של בעלי שליטה הפועלים בחסות המדינה.

נימוק מרכזי אחר המועלה תדיר להצדקת אי-שוויון זה, מבוסס על זכות המיעוט לתרבות. זכות זו מעוגנת בהכרה במרכזיות התרבות בעולמם של בני אדם ולפיכך בחובתה של חברה דמוקרטית להגן על תרבויות בכלל ותרבויות מיעוט בפרט.

שאלת המפתח היא האם מזכות זו נגזרת חובתה של המדינה לאפשר לפרקטיקה אי-שוויונית להתנהל במרחב הציבורי שבאחריותה. לדעתי, התשובה לשאלה זו היא שלילית. עיקרון הזכות לתרבות נועד לאפשר לבני תרבות לשמר את הזיכרון, המיתוס והאתוס שלהם. אך אסור שיחייב את המדינה לאפשר יישומן של פרקטיקות הפוגעות בערכי יסוד מוסריים ראשוניים מתוך נימוק שערכים ומוסר הם יחסיים ותלויי תרבות.

עמדה זו מבוססת על ההכרה שיש ערכי יסוד מוסריים ראשוניים שהם בעלי תוקף אוניברסאלי ושבגינם יש חובה, ולא רק זכות, להתערב בכל מקום בו מתחולל עוול ונגרמת פגיעה משמעותית בהם. זאת, גם בתוך קהילת מיעוט. זכות לתרבות מטילה חובה לאפשר את שגשוגה של התרבות, אבל בשום פנים ואופן לא את הפגיעות בערכים ראשוניים המשותפים לבני האדם. הדרת נשים מהווה פגיעה בכבודן הבסיסי של נשים, ובעצם בכבודו של כל מי שמאמין כי כל בני אדם נושאים ערך עצמי בלתי מותנה.

אי אפשר להתעלם ממקורה "המוסרי" של פרקטיקת ההפרדה: תרבות בה משורטטת האשה כמפתה המוחלטת שיש להרחיקה ולהתרחק ממנה היא תרבות השוללת מהאשה את חירותה. לא רק ההשלכות של פרקטיקה זו מטרידות אותי, אלא גם עצם הרעיון של תיוגן של נשים והדרתן, המהווה שלילה גוברת והולכת של חירותן ושל זכותן להיות נוכחות.

יתר על כן, פרקטיקה זו עוצבה על ידי גברים ובשם האינטרסים שלהם בחברה מסוימת. זכות לתרבות אינה מעניקה כוח לבעלי המעמד ההגמוני בתוך חברה נתונה, במקרה הנדון – הגברים.

טענה זו נכונה גם אם יקומו נשים ויכריזו כי זהו גם רצונן. איש אינו רשאי להתייחס בביטול לפגיעה בזולתו, ואיש אינו זכאי לשמש לזולת פה כדי להצדיק פגיעה בו. במקום של עוול ופגיעה אין זכות להרהר בזכויות של הפוגע: יש חובה למנוע את הפגיעה. ונשים, כל הנשים, כל אלו שזכאיות לצרוך את השירות הציבורי הזה, הן נפגעות; ולא רק הן, אלא כל גבר הרגיש לכאב ולעוול.