לפעמים קורים דברים טובים.
כל כך התרגלנו לזה שהכל עקום ודפוק, ואף פעם לא קורה מה שצריך לקרות, שהפסקנו להאמין. אבל לפעמים מתברר שלא תמיד הממסד מרושע, לא תמיד כבוד השר הוא אטום, לא תמיד הציבור אדיש, לא תמיד החלשים מפסידים.
בשבוע שעבר כתבתי,
במדור הזה, על כך שהתלמידים שלי, מבית הספר הטכנולוגי נעמ"ת יפו,
| הטור הקודם |
|
| בקשת עזרה / יאיר לפיד |
|
116,000 תלמידים יצאו לפולין בחמש השנים האחרונות. מהעשירונים העליונים יוצאים פי שלושה תלמידים מאשר בעשירונים התחתונים. בעשירון של יפו ד' אף אחד לא יוצא. אתם יכולים לשנות את זה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
אינם יכולים לצאת לנסיעה לפולין מפני שאין להם כסף. הם שלחו מכתב למשרד החינוך ובו הם טענו שזה לא פייר: למה הילדים העשירים יכולים לנסוע, והם לא? אחרי שבמשך חודש משרד החינוך לא ענה למכתבם, הם החליטו לארגן עצומה באינטרנט.
"היעד", הם כתבו, "הוא מאה אלף חתימות". חשבתי שהם הגזימו לגמרי, אבל לא אמרתי מילה.
ביום שני שעבר היו לעצומה 728 חותמים. היינו מבוהלים ומבואסים. ומה אם אף אחד לא יחתום? כל חייהם הם חשבו שלאף אחד לא אכפת מהם – מה יקרה אם יתברר שזה נכון? מה יקרה אם יתברר שהציבור הישראלי באמת אדיש כמו שמספרים עליו, ובפעם היחידה שהם החליטו להרים ראש הם ייחבטו שוב בתקרת הזכוכית? איזה מין שיעור העברתי להם, שאלתי את מנחם המנהל, איזה מין מורה אני?
ביום שישי זה התחיל. בהתחלה בהיסוס. רינת, בת 44 מחולון, לבנה בת 64 מחדרה, גרגורי בן 38 מחיפה, נחשון, בן 27 מאלקנה. "בהצלחה"! כתבה אוריאלה, בת 46 מקרית אונו, סוזי מלוד, בת 37, כתבה שגם לילדי לוד מגיע, אריה, בן 43 ממושב טפחות הציע שבתמורה לנסיעה הם יעבדו עם ניצולי שואה, ענבר, בת 30 מבאר שבע, כתבה ש"אם נותר צדק בעולם, מישהו ירים את הכפפה", ואולי לא קלטה שכרגע הרימה את הכפפה בעצמה.
ישבתי מול המחשב כל היום. בוהה בו, לוחץ על מקש "רענון" כל חמש דקות, רואה איך המספרים קופצים. מ-728 לאלפיים, לעשרת אלפים, לעשרים אלף, לשלושים, לארבעים. ביום שני האחרון, בשעה שלוש וחצי בערך,
| זכרון יקר |
|
| למעלה ממאה אלף חותמים: "תנו לנסוע לפולין" / יהלי מורן זליקוביץ' |
|
עצומת רשת שנכתבה על ידי תלמידים מעוטי יכולת המבקשים לצאת גם הם למסע היקר לפולין, זכתה לכמות עצומה של חותמים לאחר פרסומה ב"ידיעות אחרונות" ו-" ynet". תגובת משרד החינוך: "נושא נסיעות תלמידים לפולין ממשפחות שידם אינם משגת הוא אכן נושא רגיש וכאוב מזה שנים. הוא מטופל ביתר שאת בהנחיית שר החינוך" |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
חתם חנן אדרי, בן 41, מכפר גבתון, וכתב ליד החתימה: "לתמוך בנוער, ולא להקשות!!". הוא היה החותם המאה אלף.
והתלמידים דיברו איתי.
על התחושה שהם ניצחו במאבק האזרחי הראשון שניהלו בחייהם, על כך שהבינו שיש להם זכויות, על ההכרה שלא מספיק לשבת בבית ולקטר, לפעמים צריך ללכת ולהלחם על מה שאתה מאמין בו. שלומי כתב לי מייל: "התגובות של האנשים עוררו בי צמרמורת. לראות המון אנשים שתומכים ורוצים באמת שתצליח להגיע למטרה שאליה אתה שואף. לא ידעתי שיש לנו השפעה כזו גדולה".
גם אני לא ידעתי.
וקרו עוד דברים.
ביום רביעי, לאחר שהעתון הודפס, הגיע לבית הספר המכתב ממשרד החינוך. הם הציעו שמנהל בית הספר יפנה לקרן המלגות. התברר שעוד לפני העצומה הבין שר החינוך, גדעון סער, שיש משהו עקום במערכת שמוציאה רק ילדי עשירים לאושוויץ ובירקנאו, והעביר חמישה מיליון שקלים לקרן. התלמידים של יפו, הסבירו במשרד, עומדים בכל הקריטריונים הנדרשים, והמשרד יעזור לממן את הנסיעה שלהם.
ועוד דברים.
בשישי בצהריים צלצל אלי איש עסקים ישראלי מצליח, ושאל מה אפשר לעשות. אמרתי לו שמשרד החינוך יממן חלק. הוא שתק רגע. "אז אני אממן את החלק השני", אמר, "לאיפה להעביר את הכסף"? אמרתי לו שהתלמידים ירצו להודות לו. "תמסור להם חיבוק ממני", הוא אמר, "אבל אני מעדיף להשאר בעילום שם".
בימים הבאים קבלנו עשרות הצעות לתרומה. רבים הציעו לממן תלמיד אחד או שניים, מדריכים אמרו שישמחו ללוות את התלמידים לפולין בחינם, ארגונים רבים, כמו בית לוחמי הגטאות למשל, הציעו להכין את התלמידים לנסיעה ולתת להם סמינרים על חשבונם. כמו תמיד, התברר שהישראלים טובים יותר מישראל.
ועוד.
לכולם ברור שצריך לבחון את כל הנושא מחדש. הנסיעות לפולין, במקור, תוכננו לנציגים בודדים מכל בית ספר. איש לא העלה בדעתו שמאות אלפי צעירים ירצו לנסוע. משרד החינוך בודק היום שורה של אלטרנטיבות שונות, כדי שגם אלה שאין להם יוכלו להצטרף. יו"ר ועדת החינוך של הכנסת, זבולון אורלב, עומד להשתמש בדוגמא
של התלמידים מיפו כדי לשנות את כל מבנה הנסיעות לפולין – לקצר אותן, ובעיקר להוזיל אותן בהרבה.
"שלושים ושבעה התלמידים האלה", אמר לי אורלב השבוע, "יהיו ראש החץ שעליו נבנה את הגשר שדרכו יסעו לפולין כל התלמידים מעוטי היכולת".
אז לכנסת אכפת, לבכירי משרד החינוך אכפת, השר סער מחוייב לעניין, הם לא הרשעים בסיפור.
אולי אין רשעים בסיפור.
כעס הוא מורה רע. לא רצינו לכעוס, רק שיעזרו לנו לתקן עיוות שנראה לנו לא הוגן. הוא לא נוגע רק לנו, אלא לכל מי שאינו יכול לצאת למסעות לפולין.
הכותרת של הטור הזה, בשבוע שעבר, היתה "בקשת עזרה".
עזרתם.
תודה.
