כמו "ג'ונו", גם החדש של ג'ייסון רייטמן, "תלוי באוויר" ("Up in The Air"), הוא סרט צדקני ומוסרני עד זרא. כסרט הבולט הראשון של עידן המשבר הכלכלי הנוכחי, מדובר ביצירה מניפולטיבית וערמומית בהחלט.
ג'ורג' קלוני - כן, דווקא הוא - הוא מפטר להשכיר. אדם בודד שחי על מזוודות ובין טיסות במחלקת עסקים וחדרי מלון מפנקים, ושכל תכליתו היא לפטר אנשים שהגיעה שעתם להיפלט ממערכת שסימנה אותם כ"פג תוקפם". ציניקן מוחלט, נטול רגשות, האיש הזה הוא כמו בלייד ראנר בשירות הקפיטליזם החזירי.
"תלוי באוויר". גבר ציני, אישה היסטרית
מולו מציב הסרט שתי נשים, שאחת מהן מייצגת אופציה גרועה אף יותר ממנו. זוהי צעירונת מבטיחה (אנה קנדריק, "דמדומים"), בת טיפוחיו של הבוס שלו, שפיתחה מודל חסכוני לפיטורי עובדים אונליין. השנייה היא אישה מבוגרת יותר שהוא פוגש (ורה פרמיגה, "השתולים") המנהלת אורח חיים דומה לזה שלו, ואכן סצינת החיזור ביניהם מתנהלת בעגה הלקוחה מעולם השכרת המכוניות.
הקשר עם הדמות שמגלמת פרמיגה מהווה גרסה קיצונית אך בוגרת של "זוגיות-בלאקברי" - נטולת מחוייבות של ממש, דחוסה במזוודות קומפקטיות, ומתנהלת על פי תיאומי לו"ז צפופים. האישה הצעירה, לעומתה, היא קריקטורה וולגרית של "התלמידה המבריקה של המחזור" - היא נעדרת אפילו את מידת החלקלקות והציניות שמשמשת שכבת מגן לצייד הגולגלות הקפיטליסטי, קלוני. העתיד, קובע הסרט, מונח בידיהם של אנשים נוראים בהרבה.
הוא גבר חתיך ושרמנטי, היא נקבה מעצבנת והיסטרית שנוכחותה מאיימת על פרנסתו. אם יתקבל המודל שלה לפיטורים בשלט רחוק - הוא יהפוך לבלתי רלוונטי. במקום לסלוד מהאיש הזה וממה שהוא מייצג, "תלוי באוויר" גורם לנו לחוש כלפיו אמפטיה ואפילו חרדה קלה לעתידו. לעתידו, ולא לגורלם של בעלי המשפחות שהוא מפטר (הבמאי רייטמן, בנו של המפיק-במאי של "מכסחי השדים", ליהק אנשים שאמנם חוו פיטורים לאחרונה לתפקידי כמה מהמפוטרים בסרט). כך, הסרט הופך את המחסל לקורבן האמיתי של השוק הקפיטליסטי האכזר.
וכמו ב"ג'ונו" לפניו, גם בסרטו הנוכחי (שהתסריט לו נכתב בידי הבמאי ושלדון טרנר בהשראת ספר מאת וולטר קירן מ-2001) משלב רייטמן דיון חברתי בעל משמעות ובידור סנטימנטלי. הבחירה בקלוני - האיש שאי אפשר שלא לאהוב - לתפקיד של האיש שעושה את העבודה המלוכלכת בתנאי חוג הסילון ("כל מי שאי פעם בנה אימפריה או שינה את העולם ישב במקום שבו את/ה יושב/ת עכשיו", הוא משפט ההוצאה להורג הקבוע שלו), ממילא הופכת את הדיון האקטואלי הכואב שמעלה סרטו לפנטזיית מוסר אסקפיסטית. "תלוי באוויר" מרגיש כמו סרט של פרנק קפרה משנות ה-30 וה-40 ("מר סמית הולך לוושינגטון", "אלה חיים נפלאים"), אבל עם טוויסט צדקני.
מרגיש כמו סרט של פרנק קפרה אבל עם טוויסט צדקני
מול אורח החיים המנוכר ועולם הערכים הקר, מציב הסרט את בית משפחתו של הגיבור בוויסקונסין הכפרית, לשם הוא מגיע כדי להשתתף בחתונת אחותו. הבית בוויסקונסין מייצג כמובן, באופן הכי מלאכותי שיש, איזו עממיות שורשית. דימוי של משפחתיות חמה ורגש מול ההתנהלות הקלוּנית, המכנית והרובוטית (ביטוי סימלי להעדר המשמעותי הזה בחייו מהווה תצלום קרטון גדול של אחותו ובעלה לעתיד, שהם מפקידים בידיו כדי ש"יצלם אותם" בווגאס).
בסופו של דבר, "תלוי באוויר" אומר לנו שמלאך המוות של המערכת
הקפיטליסטית הוא אדם בודד, וכן - גם אומלל. על אף צבירת המיילים בטיסות וחוסר המחויבות הטוטאלי שמתבטא בהפיכת התנועה הבלתי פוסקת לאורח חייו. הוא כמו בונה ארונות הקבורה בסיפורו של צ'כוב "כינורו של רוטשילד", שפרנסתו מהמוות עד שעיניו נפקחות לפתע להחמצות של חייו.
וזה בדיוק מה שהופך את הסרט למזויף. השוחט, הוא אומר, ימשיך לשחוט, אבל בתוך תוכו מקננת כמיהה נואשת לגאולה. הדימוי הסנטימנטלי הזה מעקר מ"תלוי באוויר" כל שמץ של ביקורתיות אמיתית. הוא כמו בא לשכך את מכאוביו של המשבר הכלכלי הנוכחי וגל האבטלה הענק שייצר, ובה בעת לרחם על ולחבב את מי שניזונים ממנו - נציגיה של המערכת הקפיטליסטית עצמה. קלוני הוא שחקן נפלא, הכימיה בינו ובין פרמיגה נהדרת, והסרט אינו נעדר הומור מלבב ורגעים משעשעים ממש. אבל הניסיון לייצר כאן בידור בעל משמעות אקטואלית אינו עולה יפה.
