לא הסער שלו פיללנו

מאז שנכנס לתפקידו כשר החינוך לפני כשנה לערך לא חדל גדעון סער, שזכה כעת בתואר "השר הפופולרי", להרעיף עלינו יוזמות חינוכיות חדשות, שנוחתות עלינו בקצב מסחרר. עוד לפני שאנו מספיקים לעכל את היוזמה הראשונה וללמוד את פרטיה, הוא כבר מניח לפתחנו יוזמה חדשה. אין ספק כי מדובר בשר פעלתן במיוחד - האיש בא לעבוד, ונדמה כי הוא רוצה להטביע את חותמו.

אך מבט מעמיק בפרץ היוזמות מגלה כי השר אינו מעוניין להתמודד עם בעיות היסוד של מערכת החינוך. הוא לא בא לתקן; הוא בא לקשט. ניתן לסכם את פעלתנותו הנמרצת במשפט קצר: המון רוח ללא חומר; המון ציונות חלולה ומעט מחוייבות לסולידריות חברתית.

בתחילת שנת הלימודים האחרונה השיק השר את ערכת "התקווה" שמטרתה ללמד את ההמנון ומקורותיו בבתי הספר. הוא אף בוחן אפשרות לחייב את התלמידים לשיר את ההמנון לפני תחילת יום הלימודים. מודל החיקוי: ארה"ב, איך לא?

זו הייתה רק ההתחלה, רק המטח הראשון; אשפת החיצים של השר עדיין גדושה. לאחרונה התבשרנו על שיתוף פעולה פורה בין משרד הביטחון לבין משרד החינוך שמטרתו לעודד בני נוער להתגייס לשירות הצבאי. לשם כך הוכן אוגדן מיוחד והוכשרו מאות קצינים שיעסקו בהכשרת הלבבות בקרב בני הנוער. כוונותיו של השר בעניין זה רציניות. מעתה יכללו מדדי האיכות של בתי הספר את הצלחתם היחסית בהעלאת שיעור המתגייסים לשירות הצבאי, בעיקר ליחידות קרביות.

בהשראת הרוח הקרבית הנחה עליו, החליט גם השר כי משנת הלימודים הבאה יחויבו התלמידים לעטות על גופם תלבושת אחידה. מה הנימוק? לדעתו, "במקומות שבהם קיימת תלבושת אחידה ניכרת תרומה לשיפור האקלים הבית ספרי באמצעות הדגשת המשותף, השוויוניות, והגאווה הבית ספרית".

והנה מגיעה היוזמה שמשלימה את רצף היוזמות הערכיות - סער שוקל לחייב את התלמידים להזדקף עם כניסתו של המורה לכיתה. המטרה המוצהרת היא לשקם את כבודם החבוט של המורים ולשקם את סמכותם המדולדלת. איזה יופי של בית ספר מצפה לנו: האוזן מתרפקת על שירת ההמנון; העין מתענגת על הלבוש האחיד; והלב מתרחב למראה הנערים והנערות המקבלים בזקיפות קומה את מורתם הסמכותית.

יוזמת ההזדקפות הזויה במיוחד. עם מי נועץ השר לפני ששחרר אותה לחלל האוויר? מי הגאון שרקח אותה? הרי ספרות מקצועית ענפה עוסקת במשבר הסמכות של המורים בעת הנוכחית, ומונה סיבות רבות למשבר: אובדן סמכותם של המורים כמקור ידע, פמיניזציה של מקצוע ההוראה, השכר הדל למורים, בגרות מואצת של התלמידים, שימת דגש מוגזם על זכויות הילד, ירידה באיכות המועמדים המגיעים למקצוע וקריאת התיגר של ההורים על סמכותם המקצועית של המורים. האם באמת השר חושב כי הזדקפותם של התלמידים עם כניסתם של המורים תספק מענה לסיבות אלו? ואם אכן יש ביוזמתו לשנות סדרי עולם, כיצד נעלם הפתרון היצירתי הזה מעיניהם של מומחי החינוך?

הורים שידם אינה משגת

אולם, היוזמות הערכיות שהשר רוצה להחדיר לבית הספר אינן מספקות את הסיבה המרכזית לדאגה מפעילותו הנמרצת; היא טמונה ביוזמות אחרות שהוא מקדם ובמגמות נפסדות שזוכות לתמיכתו הנלהבת. העיקרון המנחה יוזמות ומגמות אלו פשוט: הפרטה מואצת של מערכת החינוך.

על-פי הערכות שהוצגו בפני וועדת החינוך של הכנסת כלל תשלומי ההורים מסתכמים בשנת 2008 בכשלושה מיליארד שקלים, מהם כ-1.3 מיליארד שקל "תשלומי חובה". יתרת הסכום מורכב מ"תשלומי רשות", תשלום על "תוכנית לימודים נוספת".

לשם המחשה, שוו לנגד עיניכם את בית הספר הציבורי יד גיורא בהרצליה. כפי שדווח, בית הספר מקיים שלושה סוגים שונים של כיתות מבחינת היקף השעות הנלמד ותשלומי ההורים המשתנים בהתאם. מי שמשלם יותר - מקבל יותר. התשלומים נעים בין 1,200 שקל ל- 6,000 בשנה. מה תגובתו של שר החינוך? לדעת סער, שהחרדה לאובדן הסולידריות בחברה הישראלית מדירה שינה מעיניו, "אין פסול בכך".

אך אם לא די בכך שהשר אינו מוצא פסול בפרקטיקות אלו, הן מככבות עתה במדיניות מוצהרת של משרדו. מדיניות זו נועדה למסד מימון פרטי של שירותי חינוך בבתי ספר ציבוריים. משרד החינוך מבקש לאשר את הכנסתן של תוכניות לימוד נוספות - תל"ן, הממומנות על ידי הורים. מה יעלה בגורלם של תלמידים שיד הוריהם אינה משגת? על-פי התוכנית הניאו-ליברלית שהגה השר, נטל המימון ייפול על הרשות המקומית. ומה יעשו רשויות מקומיות דלות האמצעים? נאדה! כלום! לא יהיה מימון. הנה עוד מכה קשה, ואולי אנושה לעיקרון של שוויון הזדמנויות בחינוך ולערך של סולידריות חברתית.

הסתירות הפנימיות בהשקפת עולמו של השר סער ממוטטות אותה כארמונות חול הניגפים בפני אדוות הים. כיצד הוא תובע מתלמידי בית הספר, מהנפשות הרכות הללו, לשאת תרומה למען מולדתם, ואולי אף להקריב את חייהם למענה, בעוד הוא גוזל מרבים מהם את ההזדמנות למצות את יכולותיהם וכישוריהם? כיצד נעלמת מעיניו של השר האמת הפשוטה שחברה מקוטבת מבחינה חומרית, חברה שאינה מעניקה שוויון הזדמנויות לילדיה, היא גם חברה שבה הנכונות של רבים מבניה ומבנותיה לחברה תלך ותדעך, תלך ותתפוגג?

חיבורם של אוגדנים המעודדים גיוס לשירות צבאי, שירת התקווה ותלבושת אחידה, אינם תחליף ראוי לסולידריות חברתית איתנה. בהיעדר שוויון הזדמנויות אמיתי הופכות יוזמות אלו לג'סטות חלולות וריקות, הגובלות אף בציניות.

פרופ' יוסי יונה מרצה באוניברסיטת בן גוריון ובמכון ון ליר