| |
קומודור: עוף החול של הבייטים - חלק ב'
איך חברה אחת לתיקון מכונות כתיבה שהקים ניצול שואה מלודז', הפכה לאחת מחלוצות המחשוב האישי וליוצרת של המחשב הנמכר ביותר בכל הזמנים? חלק ב' ואחרון
ניב ליליאן
לקריאת חלק א'
על אף ההצלחה של הקומודור 64, שיטות הניהול הברוטליות של טרמל והתנהלותו מול ספקים, הביאו לכך שקומודור נאלצה לעבור לפנסילווניה – וב-1984, החליט גולד להיפטר ממייסד החברה. טרמל עזב את קומודור עם 100 מיליון דולר בכיס, ואגו פגוע.
לאחר טיול באירופה עם אשתו, שב טרמל לארצות הברית, ורכש מתאגיד וורנר את חברת "אטארי", הכושלת בשעתו. הוא פיטר 95% מהעובדים, ביטל את רוב הפרויקטים – אך הציל את החברה – ששבה להיות שם מוכר בבתים, בזכות מחשבי ה-ST, שהתחרו ישירות בקומודור.
באותן השנים, פונה אליו חברת השבבים החדשנית "אמיגה", המחוזרת בידי ענקיות הטכנולוגיה אך חסרת גרוש, ומבקשת מימון. הוא מלווה להם מיליון דולר – שאמורים להיות מוחזרים
תוך חודש בלבד.
שלושה ימים לפני תום המועד, כשהיה ברור שאמיגה לא תוכל להחזיר את החוב, מעוניין טרמל חד החושים, לרכוש את החברה תמורת 98 סנט למניה. אך האביר על הסוס הלבן של אמיגה, מופיע דווקא בדמותה של קומודור עצמה, שקונה את החברה תמורת 4.25 דולר למניה – ומחזירה לאטארי ולטרמל את ההלוואה בסך מיליון דולר.
ב-1985, מציגה קומודור את יורשו של ה-C64, הקומודור 128 (כותב שורות אלה היה בעליו הגאה של אחד, כשהיה בן עשר), ואת האמיגה 1000 העצמתי לימיו, שכלל ריבוי משימות, מערכת הפעלה חלונאית, זיכרון של 256 קילובייט וכונן דיסקטים 3.5 אינץ' – במחיר של 1,300 דולר. מכירות הקומודור 128, שנמכר תמורת 300 דולר, החזיק את החברה מעל המים בשנת 1986.
השנים הבאות היו תחילת הסוף של קומודור. האמיגה היה יקר לייצור, והשוק הוצף בתואמי IBM זולים וחזקים יותר מהקומודור 128. בשל שינויים תכופים בצוות ההנהלה וחוסר בהנהגה בוטחת, קומודור איבדה את מעמדה הבכיר בשוק הביתי, והפכה לחברת נישה.
רק לשם השוואה, בתחילת שנות התשעים, דגמי אמיגה עם מעבדים במהירות שעון של שבעה עד 14 מגההרץ (לאמיגה 3000 היה מעבד מוטורולה 68030, במהירות 25 מה"צ), התחרו עם תואמי 486 במהירות שעון של 33 מגההרץ, וכרטיסי גרפיקה וקול טובים יותר, כמו ה-SoundBlaster.
אמיגה הפך מחשב המזוהה בעיקר עם יוצרי וידאו ומולטימדיה באותן שנים, שהציג אמנם יכולות נאות בתחומי הצליל והגרפיקה, אבל במחיר יקר.
על אף מכירות סבירות של מחשבי אמיגה, אובדן השוק הביתי ומכירות הציוד ההיקפי – הרגו את קומודור. ב-1993, רשמה החברה הפסד של 107 מיליון דולר, וב-1994, הופסק מסחר מניית קומודור בבורסה של ניו יורק לאחר שנפלה לערך של 75 סנט בלבד למניה. ב-29 באפריל באותה שנה, הכריזה "קומודור אינטרנשיונל" על פשיטת רגל וחילוט של נכסיה.
שנה לאחר הפירוק, קנתה החברה הגרמנית ESCOM את קומודור, אך הסתבכה פיננסית בעצמה. בסופו של דבר, חברת גייטווי רכשה את המפעלים והטכנולוגיה, וחברת המחשבים ההולנדית טוליפ, השתלטה על המותג "קומודור" ב-1997.
טוליפ החזיקה במותג ללא מעש עד שנת 2003, בה ניסתה להחיות אותו. היא שיגרה לאוויר העולם את האתר CommodoreWorld.com,
באמצעות חברת בת, ואיימה בתביעות על
|
 |
עטיפות צבעוניות (באדיבות Commodore Gaming) |
 |
|
אתרים עצמאיים שהשתמשו בשם הנוסטלגי.
במקביל הוציאה לשוק כמה מוצרים קטנים, כמו דיסקונים (Disk on Key) ונגני MP3, שנשאו את השמות שהפכו למיתולוגיים, VIC ו-C64 – ללא הצלחה רבה. בשנת 2004, מכרה טוליפ את המותג לחברת המדיה יהורונימו, תמורת 24 מיליון יורו, וזו איחדה את כל פעילויות המותג תחת "קומודור אינטרנשיונל קואופוריישן".
ניסיון ההחייאה המשמעותי ביותר של המותג קומודור עד היום, שנושא פירות מסויימים, הוא Commodore Gaming,
כמותג של מחשבי גיימרים לפלח השוק העליון שהוצג ב-2007,
ו"רכב" חזק על רגשות הנוסטלגיה הקשורים לחברה המקורית.
קומודור גיימינג ניסתה לבדל את עצמה מול המתחרים על ידי מגוון גדול של עטיפות מארזים מרהיבות, שנושאות חותם אישי. מחזיקת המותג, מוכרת כיום גם נטבוקים תחת השם קומודור.
אבל אולי התרומה הכי חשובה של קומודור גיימינג לשימור השם, היא העובדה שהחברה מציעה לבעלי Wii את האפשרות לשחק במשחקי קומודור המקוריים, באמצעות Virtual Console.
לצד הזמינות המוסדרת של משחקים, לאורך השנים, מעריצים של מחשב ילדותם, הקימו אתרים עצמאיים שונים ומשונים המוקדשים לקומודור ולתוכנות שלו.
בין השאר, ניתן למצוא אתר המוקדש למוזיקה של הקומודור,
מדמים (אמולטורים) שונים המאפשרים לשחק משחקי קומודור מקוריים על פלטפורמות שונות –
ואפילו מצאנו תוכנת טוויטר
לקומודור 64 המקורי, שכיום הוא סוג של פריט אספנים מבוקש.
חברת קומודור אולי מתה, אך תרומתו ההיסטורית למחשוב האישי של המיזם שהחל ניצול השואה מלודז' לפני למעלה מ-50 שנה – תיזכר לנצח.
|
