"הוא נראה כמו בני הנאבי הכחולים והשריריים" צילום: ויז'ואל/פוטוס
בעלי הוא לבן נקי וטהור וחכם ויפה ואמיץ וחזק. לשכב איתו זה כמו לקרוא סיפור מתח. מתחיל לאט, חוקר את כל הפינות, מנגן בעדינות על המיתרים, תוקף בעורמה מכוונים שונים, ומעלה את המתח לאט לאט עד שאני מתפוצצת, והוא עדיין ממשיך ואז אני באמת מתפוצצת"
הוא קופץ אלינו פעמיים בשבוע לקחת את אהוד לאימון. הוא עמד מאחוריי במטבח עם בגדי הספורט הקצרים שלו, והבטן השטוחה והשרירית, ואני הכנסתי יד, והוא חפן אותי ונתן לי נשיקה קצרה על הצוואר"
אני בטוחה שאהוד שלך הוא בעל נהדר, אפילו מקסים, אבל הלב שלך גדול, כמו שלי, את יכולה להכיל שניים. גברים הם כל כך שונים, התענגי עליהם, כמו דבורה שמוצצת צוף מהרבה פרחים"
אני אוהבת את הסיפורים של סיגל כשאנחנו יושבות על כוס קפה בבוקר שטוף שמש בשדרה. אני רוכבת על פרפורי הלב שלה. היא עוצמת את עיניה כשהיא מדברת עליו, על אהובה החדש, ואני רואה את העונג בקווי פניה, היא כל כך יפה כשהיא מאוהבת, ועוד יותר כשהיא מאוהבת בשניים. בהשראת הסיפור של נביא זעם
פורסם:
07.02.10, 11:06
האם באמת נוצרנו להיות מונוגמיים? אם כן, איך תסבירו את המבטים המפתים של הגברים, רווקים, נשואים, גרושים, לא משנה, אני לא יכולה להבחין ביניהם. הם כולם מחפשים, כולם מנסים, כולם נוצרו לכבוש, ואנחנו הנשים - להיכבש. אם באמת נוצרנו מונוגמיים למה אחוז הבגידות הגבוה? למה ברגע שיש לנו בן או בת זוג אנחנו עדיין מתלהבות משרירי המוח של ההוא שפגשנו על רחבת הריקודים? למה חברתי היפה והחכמה, סיגל, שיש לה את האיש הכי נפלא בעולם, עיניה נוצצות כשהיא מספרת לי על אהובה החדש, על סנטרו המסותת, על ידיו המנגנות, על לשונו השנונה והחודרנית, על הלב שלה שמתפוצץ מאהבה לשניים.
"ערבי קסם" היא קוראת לערבים האלו
אני אוהבת את הסיפורים של סיגל כשאנחנו יושבות על כוס קפה בבוקר שטוף שמש בשדרה. אני רוכבת על פרפורי הלב שלה. היא עוצמת את עיניה כשהיא מדברת עליו, על אהובה החדש, ואני רואה את העונג בקווי פניה, היא כל כך יפה כשהיא מאוהבת, ועוד יותר כשהיא מאוהבת בשניים. בעלה הוא פריק של כושר גופני, ופעמיים בשבוע, כשהוא קורע את המכשירים, היא קורעת את סדיני מיטתה עם בעל הסנטר המסותת. "ערבי קסם" היא קוראת לערבים האלו, שעות גנובות של אהבה מהסוג הכחול.
"למה כחול?" שאלתי.
"כי הראש שלו כחול, כי הוא חלק כמו דג כחול, כי הוא נראה כמו בני הנאבי הכחולים והשריריים,
כי הוא מוציא ממני הפקות שלמות של סרטים כחולים", השיבה סיגל.
"ואיזה צבע הוא בעלך?" שאלתי?
"אוו, בעלי הוא לבן נקי וטהור וחכם ויפה ואמיץ וחזק. לשכב איתו זה כמו לקרוא סיפור מתח. מתחיל לאט, חוקר את כל הפינות, מנגן בעדינות על המיתרים, תוקף בעורמה מכוונים שונים, ומעלה את המתח לאט לאט עד שאני מתפוצצת, והוא עדיין ממשיך ואז אני באמת מתפוצצת".
היא כמו ציפור דרור, חופשייה, מלאת חיים
סיגל מלהיבה אותי, היא כמו ציפור דרור, חופשייה, מלאת חיים, מדביקה אותי בתאווה שלה למצוץ את העולם עד תום. הכרתי אותה רק לפני שבוע בריקודים אירוביים ומיד התאהבתי בנשמתה. כשהיא מדברת על בעלה אני מרגישה את האהבה העמוקה שלה ומתה לפגוש את האיש המופלא הזה.
"יסמין, את חייבת מישהו", אומרת לי סיגל, "לא מישהו שתבגדי איתו, אלא אהבה משלימה, כמו שלי. אני בטוחה שאהוד שלך הוא בעל נהדר, אפילו מקסים, אבל הלב שלך גדול, כמו שלי, את יכולה להכיל שניים. גברים הם כל כך שונים, התענגי עליהם, כמו דבורה שמוצצת צוף מהרבה פרחים, אדומים, כחולים, צהובים, לבנים, ולכל צוף טעם משלו".
"את והצבעים שלך", צחקתי, "אהוד הוא כזה לבן ויפה ועדין ומתחשב ואני מרגישה כמו נסיכה, לא חסר לי דבר. וגם במיטה זה כמו בגן עדן, למה שאפגע בכל היופי הזה?"
"הצחקת אותי", אמרה סיגל, "אני רואה את המבטים שלך, אני יודעת ומרגישה שאת צריכה ריגושים, אהבה אחרת, אהבה משלימה. את צעירה, יפה, חתיכה עולמית, ואני יודעת שדמך גועש. זו אינה בגידה, זה מימוש של מי שאנחנו. נוצרנו לאהוב, לאהוב בלי סוף ולקבל אהבה. אהוד יבין, אני בטוחה, אני מאמינה שהוא איש פתוח ואינו נעול במוסכמות חברתיות מיושנות. היי, אולי יש לי מישהו בשבילך, חבר של אהובי, זה שמוריד אותו שלושה רחובות ממני כדי שהשכנים לא ירכלו".
"איך הוא נראה?" שאלתי.
"בעצם אני לא יודעת, אף פעם לא ראיתי אותו, אבל אהובי סיפר שהוא מלח הארץ; איש נהדר, רגיש, חתיך, ספורטאי, סופר, מושלם".
"אני אסתדר בעצמי", אמרתי, "יש לי מישהו בראש כבר כמה זמן, והוא גם עשה לי עיניים. אני חושבת שאם אושיט יד הוא כולו שלי".
וכך פיתיתי את הנביא, חברו הטוב של אהוד, או לפחות כך אהוד חשב. הוא קופץ אלינו פעמיים בשבוע לקחת את אהוד לאימון. הוא עמד מאחוריי במטבח עם בגדי הספורט הקצרים שלו, והבטן השטוחה והשרירית, ואני הכנסתי יד, והוא חפן אותי ונתן לי נשיקה קצרה על הצוואר, 'כבר חוזר' הוא לחש, הקפיץ את אהוד למכון וחזר כעבור זמן קצר.
הוא שונה לגמרי מאהוד, כמו יין אדום לעומת יין לבן
הנביא השקט התגלה כחיה טורפת. מייד כשנכנס הוא הסתער עלי במתקפה חזיתית וכיסח אותי לגמרי, קרע לי את הצורה - ואני אהבתי את זה. והכל התחיל כי הכנסתי יד תמימה, אבל הוא כנראה חלם עלי כבר הרבה זמן, וגם אני. רק כעת הרשיתי לעצמי להשתחרר. הוא שונה לגמרי מאהוד, כמו יין אדום לעומת יין לבן; חזק, פתאומי, ענק שעיר, שעוטף אותי בחום ויונק את לשדי.
כשנרגענו וישבנו על קפה ומוחי חזר לתפקד שאלתי אותו "איפה אהוד?"
"או", חייך הנביא, "אמרתי לו שיש לי אחת חדשה, נהדרת, טורפת, שמיטתה פנויה רק פעמיים בשבוע, שאני לא יכול לפספס, ושאאסוף אותו בסוף האימון כדי שאת לא תחשדי".
"אתה כזה חכם", נישקתי את הנביא על הצלקת בכתפו, ושוב התנפלתי עליו.
כשנרגענו שוב שאלתי אותו אם הוא נשוי. כן, הוא אמר, נשוי באושר לאשה נהדרת, מאוהב בה, רק שבמיטה היא קצת עדינה, לא נמרה כמוני, קצת איטית, אוהבת משחקים ארוכים ומוקדמים.
כשעזב צלצלתי נרגשת לסיגל. היא הרימה ואמרה "לא עכשיו מותק, אני עסוקה..., מחר בעשר בשדרה על קפוצ'ינו כפול...". ואז נזכרתי שזה הערב שלה עם אהובה המסותת, ואני בהתלהבותי שכחתי.
חיה טורפת במיטה, חכם, עדין, גדול, שעיר, מתפרע, מתחשב
למחרת ישבתי עם סיגל בשדרה. לא יכולתי להתאפק וסיפרתי לה מיד: "יש לי אהוב חדש, כחול אדום כמו שתיארת, חיה טורפת במיטה, חכם, עדין, גדול, שעיר, מתפרע, מתחשב, הכל, הכל. אני מאוהבת, מאוהבת בשניים".
"ספרי, ספרי", כך סיגל, מוצצת ממני בהנאה את הסיפור שלי, נהנית כמוני מהתיאורים המרגשים, משתפת את עצמה בתענוג שלי. ואני חולקת עם חברתי הטובה את הנאות הלילה הקודם, את הרגשות החדשים שבי, את נפלאותיו של המאהב החדש שלי. "אמרתי לך, אמרתי לך", היא מתמוגגת עם עיניים נוצצות.
"סליחה שצלצלתי אתמול", התנצלתי, "לא יכולתי להתאפק, בעצם שכחתי שאת איתו מרוב התרגשות. איך היה לך?" שאלתי.
"אוו, הוא כזה נהדר, חיה כחולה אמיתית, והוא נפתח והולך, סיפר לי אתמול על אשתו, הוא אוהב אותה, אבל איתי זה שונה, סוער יותר, מלהיב, רצה שאעשה קעקוע של נחש על גבי כמו שיש לאשתו".
קפאתי...
הרגשתי את קעקוע הנחש על גבי כמו כוויה. היא המשיכה לדבר, ואני לא הקשבתי. מוחי חישב להיטרף.
