הפליט שנפצע בפיגוע: תנו לאשתי להישאר
אלן בן-גורה מסיירה לאון נפצע קשה בפיגוע בקו 5 ב-1994. אשתו הגיעה ארצה לסעוד אותו, אך כעת מסרב משרד הפנים להאריך את תוקף שהייתה בארץ. בעברית צחה הוא מבקש - תנו לאשתי להישאר. זו לא שאלה של רחמים. זה עניין של אחריות
שאלת הפליטים והעובדים הזרים שאיתה מתמודדת ישראל לאחרונה העלתה סוגיות לאומיות, הומניטאריות ומוסריות לסדר היום הציבורי ועודדה ויכוח ציבורי בעניין. לא כאן המקום לומר מה כדאי שיעשה או יוחלט בעניינם של ציבורים אלה המבקשים לחיות ולהתפרנס כאן בכבוד. לא כך הדבר כאשר מדובר בעניינו של אלן בן-גורה, סטודנט מסיירה לאון אשר נפצע כאן באורח קשה בפיגוע הטרור בקו 5 ברחוב דיזנגוף בתל אביב לפני כ-16 שנים, ב-19 באוקטובר 1994.
הפיגוע הותיר אותו נכה לצמיתות, ושנתיים לאחריו הכיר בו המוסד לביטוח לאומי כנפגע פעולות איבה. לפני כשנתיים עבר בן-גורה אירוע מוחי חמור שהותיר אותו עיוור כמעט לגמרי והוא עדיין נמצא בתהליך שיקום ועובר ניתוחים.
לפני שש שנים העניק לו שר הפנים דאז, אברהם פורז, תושבות זמנית מטעמים הומניטאריים מיוחדים. מאז הוא נושא תעודת זהות כחולה וממתין שמשרד הפנים יעניק לו את תושבות הקבע. אלן דובר עברית צחה, מעורה חברתית ואף משמש כמתנדב בשיקום נפגעי טרור אחרים לפי בקשה מיוחדת של הביטוח הלאומי. עבור חבריו מעמותת 'אתגרים', העוסקת בשיקום נפגעי איבה ועזרה בשיקומו, אלן הוא חלק בלתי נפרד מהקבוצה. עבור אלו אשר סייע להם להשתקם מפציעות גופניות ונפשיות לאחר פיגועי טרור הוא גיבור אמיתי. אבל הגיבור הזה חי בפחד, בחרדה.
לאחר שאיבד את מאור עיניו, הובאה לארץ באישור מיוחד של שר הפנים הקודם, מאיר שיטרית, אשתו, הוונטה בן-גורה, אחות במקצועה. מאז ועד היום היא זו שלוקחת אותו לכל הטיפולים הרפואיים ודואגת לצרכי הבית, הקניות והתרופות. אך האישור המיוחד שקיבלה הוונטה פג לאחר מספר חודשים ובנגורה פנה מבעוד מועד באמצעות עורך דינו, תומר וורשה בבקשה לחדשו. אנשי משרד הפנים טענו באוזניו כי כיוון שמדובר באישור מיוחד רק שר הפנים בעצמו יכול לחדשו. אך אויה, שר הפנים התחלף שוב והשר הנכנס (והנוכחי), אלי ישי, החל לשלוח את יחידות "עוז" לפעול באישון לילה וללכוד פועלים זרים.
לישי אין זמן לענות לבנגורה אף שהוא מחויב לעשות זאת לפי החוק. אחרי למעלה מתשעה חודשים, ולאחר עשרות פניות מידיעות אחרונות, ynet וגורמים אחרים, עדיין לא מצא השר ישי זמן כדי לענות או לחדש את אשרת השהייה של הוונטה. בכל פעם שהיא יוצאת מהבית ומשאירה את בעלה העיוור, פגוע הטרור בבית, לא הוא ולא היא יודעים אם תחזור או תיפול לידיו של פקח אשר לא יאמין למכתב המקומט היחיד אותו היא נושאת בארנקה ומאשר כי היא מצפה לתשובה מיוחדת ממשרד הפנים בעניינה. ואכן, מדוע שיאמין? מדוע שיאמין כי השר האמון עליו מתרשל בתפקידו ואינו מוצא זמן לענות על עניין יחיד זה לאורך תקופה כה ארוכה של תשעה חודשים תמימים?
רק בשבוע שעבר כתבה יעל גבירץ, עיתונאית ידיעות אחרונות, בטורה האישי על עניינו של בן-גורה: "השר אדיש לחלוטין לפניות ולסבל המתמשך שהוא כופה על בני הזוג בן-גורה. ישי ועוזריו נמנעים מלספק להתנהלותם התמוהה הסבר, אך קשה להאמין שששר הפנים היה מרשה לעצמו להתעלל כך בנפגע טרור ישראלי, או בכל נפגע טרור אחר, שמוצאו אינו מאפריקה. כשם שקשה להאמין שאם צבע עורו של אלן היה שונה היה השר מונע ממנו עדיין את מעמד האזרחות שהיה עליו לקבל על פי דין כבר לפני חמש שנים. שהרי, לו היה בן-גורה אזרח, לא היה תלוי בחסדי שר הפנים כדי לסכל את הניסיון לגרשו או להבטיח שאשתו תוכל להמשיך לסעוד אותו במחלתו ובבדידותו. אותה בדידות, שכל נפגע טרור, גם ישראלי שיש לו משפחה בארץ, מכיר. די לראות אותה מובילה אותו, כדי להבין שלא ניתן להעלות על הדעת להמשיך להתאכזר או להשאירו כיום לבד. לאחר תשעה חודשים של סחבת והבטחות-סרק, לא ניתן לברוח מהתחושה המבישה, שמה שבוער כאן הוא הגזענות. וחוסר היכולת להתגבר עליה, אפילו כשמדובר בצעד הומניטרי כל-כך צנוע כמו אשרור האשרה שניתנה להוונטה על יד שר הפנים הקודם".
סיפורו של בן-גורה מדגיש את אחריות המדינה כלפי תושביה (גם אם לא אזרחיה), ובוודאי כלפי מי שנפגע מהמצב הבטחוני השורר בארץ. אחריות המדינה כלפי תושביה נגזרת בראש ובראשונה מהמוסר הבסיסי והמובן מאליו, המחבר בין בני האדם באשר הם. אך במדינת ישראל שנת 2010, אל לנו להסיק דבר כמובן מאליו. להבדיל משרי פנים קודמים, השר ישי לא הטה לא לב ולא אוזן לעניינו של בן-גורה ובאופן שיטתי ולא חוקי אינו טורח לענות על עשרות הפניות שהופנו אליו אישית, לאנשי משרדו וליועציו כדי לסיים את טיפולו בתיקו.
אם גם לכם אכפת מזכויות אדם, מנפגעי טרור ומעינוי דין, פנו לשר ישי ואמרו לו בעצמכם: "וְגֵר לֹא תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כב' פסוק כ').
לפנייה לכתב/ת 
