כשהאחים אלברט ואלן יוז ביימו את סרטם הראשון "Menace II Society" ב-1993, בעודם רק בני 20, ניתן היה לחשוב כי הם יהיו דמויות מפתח בהתפתחותו של הדור הבא בקולנוע ה"אורבני" (עירוני-שחור). ב-2001 הם הפתיעו בעיבוד של הרומן הגרפי של אלן מור "ממעמקי הגהנום", אך הסרט כשל ומאז הם נעלמו וכמעט נשכחו.
סרטם החדש, "הנבחר" ("The Book Of Eli") מאחד את שני סוג הסרטים אותם הם עשו - מלחמת ההישרדות בסיטואציה האורבנית האלימה והמלאכותיות המסוגננת של הקומיקס.
|
| צפו בטריילר של הסרט "הנבחר" |
המימד הדתי הבוטה של הסרט הופך אותו מעוד סרט פעולה פוסט-אפוקליפטי בנוסח "מקס הלוחם בדרכים", לסרט מגוחך בנפיחותו העצמית. מעשייה רייקנית המתיימרת לעסוק בנושאים רוחניים של אמונה וגאולה, בעודה שואבת השראתה מהאיקונוגרפיה הצינית של מערבוני הספגטי.
30 שנה אחרי ש"השמש ירדה מהשמיים" והחריבה את העולם, אלי (דנזל וושינגטון) נמצא בשליחות מסתורית שכרוכה בהבאתו של ספר התנ"ך האחרון שנותר בעולם לחוף המערבי של ארה"ב. הקולות שאותם הוא שומע מנחים את מסעו דרך עיי החורבות שהיו פעם ארה"ב, והיום נראים כמו סטים שנותרו מצילומי המערבונים של סרג'יו לאונה.
כמה ראוי, אם כן, שהעיירה שאליה הוא מגיע, הנשלטת על ידי כנופייתו של קארנגי (גארי אולדמן), מזכירה את זו המופיעה ב"בעבור חופן דולרים" (1964). כמו קלינט איסטווד בשעתו, אלי הוא דמות מופשטת, נטולת רקע ועבר, ויכולות הלחימה המושלמות שלו הופכות אותו למועמד אטרקטיבי לגיוס לכנופיה המקומית.
"הנבחר". העיקר להמשיך ללכת
להבדיל מהעורמה הצינית שהנחתה את דמותו איסטווד ואת זיגזוגיו בין הכוחות היריבים, לאלי יש רצון אחד: להמשיך במסעו ולמלא את משימתו. הוא יאלץ להילחם על הספר יקר הערך שבראשותו.
קארנגי מנסה לפתות את אלי באמצעות סולרה (מילה קוניס), אך זו הופכת להיות בת ברית ושותפה למסע שלו. אם יש ביטוי ברור לקיומם של ניסים אלוהיים בעולם המוצג בסרט, הרי שהוא אינו טמון ביכולתו של אלי לחמוק מהכדורים של אויביו, אלא ביכולתה של סולרה להיראות כאילו פסעה זה עתה ממכון יופי. העולם אולי נחרב, אבל הגבות צריכות תמיד להיות מסודרות.
העיסוק באמונה דתית בסיטואציה פוסט-אפוקליפטית יכול להיות מורכב ופרובוקטיבי. בספרו הקלאסי של וולטר מילר "המנון לליבוביץ'" (1960) הדת היא גורם מכריע בתנועה של הציביליזציה מחורבן, לרנסנס, לחורבן נוסף.
בקולנוע הפוסט-אפוקליפטי האמריקני אמביוולנטיות זו כמעט ואינה בנמצא. החורבן המוחלט אינו יותר מהזדמנות לעלייתו של משיח. דמויות כמו אלו של ניאו או וול-אי הן אלו שינחו את האנושות לדרך שתאפשר את שיקומה. מתחת לציפוי הדקיק של בידור "חילוני", נמצאים האלמנטים הדתיים של מוות ולידה מחדש (ניאו) או של גן עדן (וול-אי ו"חווה").
וושינגטון וקוניס. גם בסוף העולם חשוב לסדר גבות
"הנבחר" מוותר גם על ציפוי דקיק זה ומציג את הגיבור כמביא הבשורה האלוהית, המגולמת בספר הקודש המצוי בידיו. הרעיון הזה ברור מהדקה הראשונה עד האחרונה של הסרט, ולכן כל שיש בסרט הוא עמדה אחת, שטחית וסטטית, מביכה ומרתיעה בדרך בה היא מציגה עצמה כ"מובנת מאליה" עבור הדמות, כמו גם עבור הצופים.
אלי לא מוצג, ולו לרגע קצר, כמעורער בנפשו כשוגה בחלומות שווא, או אפילו כמתלבט לגבי הכרעה בודדת אחת בסרט. משקפי השמש השחורים של הדמות היו יכולים להיות מוחלפים בנקל בהילה של מלאך מעל ראשו.
מילא השכנוע העמוק של הדמות הראשית, אך השכנוע של קארנגי כי בהשגת הספר, גם במחיר אובדן מרבית אנשיו, הוא ישיג את כלי הנשק האולטימטיבי מופרך עוד יותר. לעמדה זו לא ניתנת כל הצדקה מתקבלת על הדעת, ובדרכה היא מעידה עוד יותר על פשטנותו של הסרט.
האלימות של הסרט תורמת להפיכת היומרני למגוחך. השליח אומנם מחזיק בידו האחת את ספר הקודש, אך בידו השניה יש מאצ'טה (Machete) שאיתה הוא
משסף, בקרבות מסוגננים, את גרונותיהם של הכופרים.
כל מי שקרא את "הדרך" של קורמאק מקארתי (שעובד בשנה שעברה לסרט קולנוע) לא יוכל שלא להירתע מהניסיון לתרגם את הסיטואציה הפוסט-אפוקליפטית לבידור דתי אלים. האחים יוז מביימים היטב את סצנות האקשן, אבל אורכו המופרז של הסרט (כמעט שעתיים), הסטטיות בפיתוח דמויות וסיטואציות ומהלכיו העלילתיים הצפויים, הופכים את הצפייה למייגעת ומיותרת.
