קשה להתעלם מהתחושה כי סרטו החדש של פיטר ג'קסון, "מבט מגן עדן" ("The Lovely Bones"), הוא כישלון. האירועים הטרגיים בסרט טובעים בתוך ים של דימויי פנטזיה רגשניים. היכן שנדרש איפוק וריסון, ג'קסון משתולל עם ארגז הכלים המשוכלל שעומד לרשותו.
עיבוד ספרה של אליס סיבולד "העצמות המקסימות" (2002) מציב אתגר יוצא דופן. ג'קסון בחר להתמקד באספקט אחד של הספר, ובכך יצר סרט קיצוני וייחודי. נועזות זו לא עובדת בהכרח לטובתו.
"מבט מגן עדן". פיטר ג'קסון משתולל, וזה לאו דווקא חיובי
1973, פנסילבניה. סוזי סלמון (סירשה רונאן) בת ה-14 מתחילה להתבגר. היא חווה ניצני אהבה עם ריי (ריס ריצ'י), מתמכרת לצילום סטילס וחולמת להפוך לצלמת מקצועית. כל אלו יגדעו כאשר היא תותקף ותרצח על-ידי שכנה, ג'ורג הארווי (סטנלי טוצ'י).
המוות רחוק מלהיות סוף פסוק עבור סוזי. היא מגיעה למרחב, מעין תחנת מעבר שממנה היא אמורה להמשיך לגן עדן. היא נתקעת שם כיוון שאינה מסוגלת להתנתק מהעולם ומבני משפחתה. היא הופכת לצופה בפגיעה האנושה והמתמשכת של הרצח במשפחתה.
ג'ק (מארק וולברג), אביה של סוזי, כמעט ונטרף מרוב צער, ומשתעבד לניסיון לפתור את תעלומת הרצח. כשהאחות לינדסי (רוז מקלוור) תגדל, היא תמשיך את החיפוש המסוכן אחר התשובה. האם אביגייל (רייצ'ל ווייז) לא מסוגלת להתמודד עם מה שקרה ומתנתקת רגשית ופיזית. הסבתא לין (סוזן סראנדון), חובבת השתייה והעישון, מגיעה לגור בבית המשפחה בניסיון למנוע ממנה להתפרק לחלוטין.
מתוך הסרט. חוויותיה של סוזי משתלטות על הסרט
העלילה בספר נשענה על תנועה בין שלושה מוקדים: התהליך המטלטל אותו עוברת המשפחה, הניסיון לפתור את תעלומת הרצח והתנסויותיה של סוזי במה שמוגדר בספר כ"גן עדן הקטן". שני המוקדים הראשונים נמצאים גם בסרט, אך בצורה מדולדלת. המוקד השלישי, לעומת זאת, הופך להיות מהותו של הסרט.
אפשר למנות קווים עלילתיים ודמויות שהושמטו במעבר מהספר לסרט. אפשר גם להזכיר כי בעיבוד של ספר למסך הגדול כמעט ולא ניתן להימנע משינויים אלו. זה לא הופך בהכרח את הסרט לפחות מוצלח. מה שנדרש הוא עיבוד בעל לכידות פנימית וניצול יכולותיו הספציפיות של המדיום. כאן, למרבה הצער, יש תחושה של ניצול יתר של המרכיבים הוויזואליים על חשבון הלכידות העלילתית.
ג'קסון ריכך כמה מהאירועים הקשים שסוזי מתארת בספר, דברים שקשה לעמוד בהם כשהם כתובים והיו הופכים לבלתי נסבלים לו היו מוצגים בסרט. אולם גם כך יש לא מעט רגעים אינטנסיביים וקשים. גם הדרמה המשפחתית מוצגת בסרט בגרסה מקוצרת, הן במספר השנים על פניהן היא נפרשת והן בעומק הכאב העולה ממנה.
ההשטחה של הניואנסים לא נובעת רק מצרכי הקיצור, אלא מהאופן בו התהליכים המוצגים בסרט מוכפפים, באופן כמעט מוחלט, לתהליך הרגשי שאותו עוברת סוזי. הריאליזם של הדינמיקה הפסיכולוגית בחווייתם של בני המשפחה מוקרב למען דימויים סמליים המבטאים את האופן בו סוזי חווה את המתרחש עלי אדמות.
ללא אמירה, נשארנו עם קיטש
המרחב בו סוזי נמצאת הוגדר על-ידי ג'קסון כ"עולם חלום של הלא מודע". היא רואה את המתרחש בעולם האנושי והתגובות הרגשיות שלה מעצבות מחדש את הנוף, החפצים, הקולות והצבעים. הרעיון של גן עדן כמרחב המשקף את תודעתו של האדם נעשה כבר בסרט הכושל "לחלום אותך" של וינסנט וורד (1998). הליקוי המהותי בסרטו של וורד חוזר גם כאן - רדידות רגשית המהדהדת בעוצמה רבה יותר בגלל הדגש המוחלט על הממד החזותי.
בחיבורים אותם מבצע ג'קסון יש רעיונות מבריקים, אבל יש גם גודש שמכריע את הצופים. תנועה בין עבר והווה, בין המציאות בה פועלים בני משפחתה של סוזי לייצוג הוויזואלי של תגובתה הרגשית, בין התודעה של סוזי לתודעתן של הדמויות האחרות.
ה"חלום" של נערה צעירה מתממש באופן ליטרלי יתר על המידה. האמביוולנטיות הצורנית-תוכנית שמאפיינת רצפים אפקטיביים של חלום ותודעה בקולנוע (פליני,
לינץ') מוקרבת למען משמעות פשוטה, שלא לומר פשטנית. התוצאה היא קיטש קולנועי.
ג'קסון שאחרי "שר הטבעות" הוא לא רק אחד האנשים החזקים בתעשיית הקולנוע: הוא גם בעליו של אולפן האפקטים המתקדם בעולם. אין דימוי או רעיון שהוא לא מסוגל ליצור. למרבה הצער, אמנות גדולה כמעט ואינה נוצרת ללא האתגר של מגבלות מרסנות. "מבט מגן עדן" הוא דוגמה מאלפת לכך.
