מטען הזהב

"מטען הכאב" ("The Hurt Locker"), המועמד המוביל השנה לזכייה בפרס האוסקר לסרט הטוב ביותר, ישודר הערב בהקרנת בכורה בלוויין (21:30 בערוץ yes 1), ומסוף השבוע יעלה גם על האקרנים המסחריים. הסרט אף צפוי לזַכות, בפעם הראשונה בתולדות הפסלון, אישה (קתרין ביגלו) בפרס הבימוי.

פרטי טריוויה בצד, “מטען הכאב" הוא הסרט הטוב והמעניין ביותר שנעשה עד כה על המלחמה המתנהלת בעיראק. ראוי להתעכב על הקביעה הנ"ל.

הקולנוע האמריקני שעוסק בפלישה לעיראק, שהצמיחה בעיקר כאוס והסתבכות מדממת, מזכיר לא במעט את הסרטים הישראליים שעניינם מלחמת לבנון הראשונה (“שתי אצבעות מצידון", “גמר גביע”, “נקודת ראות") שהופקו בשנות ה-80, וגל נוסף שלהם הופיע בשלוש השנים האחרונות. מאפיינת את אותם סרטים נימה צדקנית, שמתעלמת מהנסיבות השנויות במחלוקת שהובילו לפרוץ הלחימה ומעמידה במרכז הדיון את מצוקתו של החייל הכובש.

הסרטים האמריקניים "בעמק האלה", “גוף השקרים", “מצונזר", “גרייס איננה" - כולם מתעטפים בפוזת הקורבן ומתקשים לייצר אמירה ביקורתית באמת. הם מתארים את המזרח התיכון בכלל ועיראק בפרט כמקום מסאב, ואת הסיטואציה של הכיבוש כאמצעי לבחינה עצמית וגאולה - של הכובש, אלא מי. ממש כמו "שתי אצבעות" או "בופור" אצלנו.

הישרדות בגדד

מה שהופך את "מטען הכאב" לשונה מהם אינו ההתנסחות האידיאולוגית, אלא העובדה שמדובר ביצירה כמעט מופשטת, שהופכת את הסיטואציה הקטלנית בעיראק למטאפורה שעניינה הישרדות. סרטה של ביגלו (לפי תסריט מאת מארק בול) מורכב למעשה מרצף של סצנות מרוכזות - כל אחת עוצמתית יותר מקודמתהּ - שמתארות גברים בסיטואציה של חיים ומוות.

הבחירה, על כן, של ביגלו ובול בסיפורה של יחידת פירוק פצצות אמריקנית שפועלת בבגדד (ובתוך כך מסכנת את חיי חייליה שהם, אחרי הכל, הקורבנות הבלעדיים בסרט) משלבת בין התפיסה הקורבנית שהוזכרה לעיל לבין הדיון האקזיסטנציאליסטי.

"מטען הכאב". אימה, ארוטיקה ומה שביניהן

ההיבט המעניין הנוסף של "מטען הכאב" הוא האופן שבו ביגלו הופכת את התהליך המרכזי בו - זה של נטרול הפצצות, כולל אפילו אדם ממולכד - לדרמה אנושית, אינטימית, שמשלבת בין אימה וארוטיקה. גיבור הדרמה הזו, אם תרצו סיפור אהבה שבין אדם למרעום, הוא המפקד החדש של יחידת פירוק הפצצות, וויליאם ג'יימס (ג'רמי רנר המעולה), שהנון-קונפורמיזם שלו נדמה בהדרגה כגובל בהפרעה פסיכוטית של ממש. הסרט נפתח ביום ה-39 לפני שהיחידה עתידה לעזוב את עיראק בדרכה הביתה, והספירה לאחור של הימים מטעינה את הנרטיב בעוד נדבך דרמטי ומותח: מה עתיד לקרות ביום האחרון?

"מטען הכאב" - השם במקור מתייחס לקופסה שבה שומר הגיבור אותם חפצים (נפצים וכו') שכמעט הרגו אותו - עוסק במשיכה אובססיבית בעלת קונוטציות ארוטיות אל המוות. הממד המופשט של העיסוק הזה הופך אותו לסרט מלחמה שלא ממש דומה לשום דבר שראיתם.

לכך אפשר להוסיף את העובדה שמאחוריו עומדת במאית הפועלת במסגרת ז'אנר המזוהה באופן מסורתי עם גברים. ביגלו מבחינה זו, אינה נענית לסטריאוטיפ שנכפה (על ידי גברים) לגבי מהותו של "סרט נשי". מאחוריה שלל סרטי פעולה (“פלדה כחולה", “נקודת פריצה", “K-19”), שעשייתם היא בגדר אקט פוליטי שכמו מסרב לקבל את הדימוי המגביל המזהה אישה-במאית עם סרטי מלמלה ושמלות שיפון (ע"ע ג'יין קמפיון). העובדה שסרטה זה עוסק, באופן סימבולי, בחרדת סירוס גברית, הופכת את הצפייה בו למעניינת ביותר.

סיפורו של כובש מיוסר

בסיפור האובססיה הזו אל המוות מגלמים העיראקים (הסרט צולם ברובו בירדן) את סוכניו. הם יורים ממקומות בלתי צפויים (כמו בסצנה מצוינת במדבר שנהפכת למשחק הזוי של הרג), מפעילים מרחוק מטעני חבלה, או משמשים כצופים פסיביים, אילמים, בדרמה ההרואית האמריקנית. דרמה, שגיבוריה אינם אלא "קורבנות" - לעיתים של מידת ההיסוס שלהם ללחוץ על ההדק.

מתוך הסרט. עבודה מדויקת של קתרין ביגלו

סצנה פרובוקטיבית במיוחד בהקשר זה היא זו שבה מבקש ג'יימס את סליחתו של גבר עיראקי שלגופו ננעל מטען חבלה, על שאינו יכול להציל את חייו. כך, הכובש האמריקני הוא כאן המוסרי והמיוסר (להבדיל מאותן מפלצות אדם מזרח תיכוניות שנכונות להקריב אזרח תמים).

בצד הדרמה הצבאית האפקטיבית (שבעיותיה האידיאולוגיות אופייניות ומרתקות אף הן), מגולל "מטען הכאב" את מערכת היחסים שבין הגיבור הלבן לבין סמל סנבורן

השחור (אנתוני מקי), שעומד בראש החוליה שמלווה אותו במשימות הנטרול.

אכן, הצגתו של הגבר הלבן כמי שנושא במשימה המסוכנת באמת של פירוק הפצצה עלולה להיתפס כעוד סטריאוטיפ גזעני. אבל עבודתה המדויקת של ביגלו הופכת את העימות הגזעי הזה - המוכר מאז "The Defiant Ones" מ-1958 ועד סדרת "נשק קטלני" - לעימות מסוג אחר, בין מי שמכור לסם המלחמה (ג'יימס) לבין הלוחם מהזן המסורתי, האחראי והמבוהל, ועל כן האנושי יותר (סנבורן). "מטען הכאב" הוא הסרט הראוי ביותר לזכייה הערב!