אודליה בת 28, בעלת עסק לייעוץ שיווקי ועוזרת אישית לכירורג בכיר, גרה בתל אביב, רווקה, גובה: 1.70 מ', משקל בשיא: 76 ק"ג, משקל היום: 61 ק"ג.
טובית בת 30, מנהלת משרד מיתוג ופרסום, גרה בתל אביב, רווקה, גובה: 1.75 מ', משקל בשיא: 81 ק"ג, משקל היום: 64 ק"ג.
אודליה: עד הגיוס הייתי רזה יחסית. במהלך השירות כמ"פ טירונים ובמהלך שנתיים של שירות קבע עליתי במשקל. הסיבות העיקריות לכך היו חוסר בשעות שינה ואכילה לא מסודרת גם כדי להישאר ערה בימים הארוכים. בסך הכל עליתי בצבא כ־15 ק"ג.
כמה חודשים לפני השחרור עשיתי דיאטת כאסח לא בריאה, שכללה סלט בלבד וריצה בכל ערב. אמנם השלתי שבעה ק"ג ממשקלי, אבל סבלתי מכאבי ראש וברכיים
והרגשתי נורא. נשברתי - והוספתי כתשעה ק"ג.
טובית: גם אני לא הייתי שמנה, ובצבא העליתי כמה קילוגרמים. לאחר השחרור טסתי ללמוד משחק בניו יורק וגרתי שם שלוש שנים. זה מקום שבו ההרזיה וההשמנה הן קיצוניות, ואני איבדתי קצת את עצמי. החלטתי לרדת במשקל.
ירדתי באופן לא מבוקר עשרה ק"ג. כולם חוץ ממני הסתכלו עלי וראו רזון חולני. שקלתי 55 ק"ג (על 1.75 מ'), הייתי מאוד־מאוד רזה.
כשחזרתי לארץ, החל תהליך של "פיצוי הגוף" על כל מה שהחסרתי ממנו, ואכלתי באופן לא מבוקר. העלייה במשקל לא איחרה לבוא. הגעתי לשיא אישי של 81 ק"ג.
טובית לפני הדיאטה
אודליה: בהתחלה ההשמנה לא הפריעה לי. חייתי בסוג של שלווה עם עצמי. כך לפחות חשבתי. בוקר אחד, בדרכי לעבודה, עשיתי את המסלול הקבוע דרך דלפק המאפייה בסופר, והמוכרת אמרה לי: "תטעמי קרואסון. את בהיריון, שלא תתגרי מהריח". חייכתי במבוכה. בערב, כשחזרתי הביתה באוטובוס, קמה לכבודי אישה מבוגרת מכיסאה ואמרה: "את בהיריון, שבי". זה כבר לא הביך ולא הצחיק אותי. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו.
טובית: כשהייתי במשקל שיא, היו שחשבו שאני בהיריון. מוכרת בחנות לבנים הציעה לי חזיות להיריון. אז החלו מחשבות על השגת משקל מאוזן - הרי לא יכול להיות שזה "או ככה או ככה". בתוכי ידעתי שיש גם דרך ביניים. בתחילה חששתי לאבד שוב שליטה בתהליך, אבל כשאודליה שאלה אם אני רוצה להצטרף אליה לשומרי משקל, הסכמתי מיד. ידעתי שהיא תשמור עלי ותעזור לי ללמוד איך לשמור על עצמי. השיטה הרשימה אותי. גיליתי שההתמדה בה לא מצריכה מאמץ, רק תשומת לב. והרעיון לעשות את זה בשתיים נראה לי מאוד מחזק.
אודליה: אחת מעורכות הדין במשרד שבו עבדתי באותה תקופה המליצה לי על שומרי משקל. הלכתי לשמוע, התרשמתי ונרשמתי.
ירדתי עד למשקל 64 ק"ג והפסקתי להגיע למפגשי קבוצת התמיכה מסיבות שונות (כלכלית, מרחק גיאוגרפי). לאחר כמה חודשים שוב עליתי מעט במשקל. השיטה הייתה נר לרגליי, אבל ללא השקילה השבועית והמפגשים הקבוצתיים דרכי קצת אבדה.
במקום עבודה אחר שלי הכרתי את טובית, יפהפייה גבוהה, שכמוני הייתה מתוסכלת ממשקלה. פניתי אליה בעדינות ושאלתי אם תרצה להצטרף לתהליך הרזיה, והיא ענתה "כמובן". עבורי זו הייתה הזדמנות לחזור למסגרת ועבורה זו הייתה הזדמנות להכיר דרך חיים בריאה.
טובית: כשהתחלתי לרדת במשקל (קילו בשבוע בממוצע), משפחתי וחבריי חששו מאוד מפני שפחדו שאחזור למצב שבו הייתי בניו יורק. רק כשראו שאני אוכלת היטב, החלו להאמין. עד היום כולם מתחשבים בי ומכינים לי את "האוכל המיוחד שלי". כולם גם מקפידים שלא יהיו פיתויים על השולחן כשאני מגיעה לביקור, למרות שעם קבלת ההחלטה, גם הפיתויים בדרך כלל זניחים.
אודליה לפני הדיאטה
במשך חצי שנה עבדנו באותו מקום, וכך הכנו ארוחות וספרנו נקודות יחד. התמיכה שלנו זו בזו הייתה הדבר הכי טוב שאפשר היה לבקש בתהליך כזה. פיתחנו יחד מתכונים דלי שומן שלא היו מביישים אף מסעדה, וארוחות הצהריים שלנו היו מגוונות וטעימות. את ימי השקילה הפכנו לטקס. עודדנו זו את זו כשהירידה במשקל נעצרה וקפצנו יחד משמחה כשהייתה עוד ירידה. במשך חלק מהתקופה גרנו יחד, כשותפות לדירה, והשמירה על המשקל הייתה הרבה יותר פשוטה לשתינו.
אודליה: היום אני נהנית מאינספור מחמאות ומאושרת למדוד בגדים. בעבר קניתי בגדים במידה 44 – ועכשיו 36. בן הזוג שלי זה שמונה שנים גאה בי עד השמים.
טובית: גם אני מוצפת במחמאות. אנשים שואלים כל הזמן איך עשיתי את זה, ואני מספרת להן בגאווה. עבורי לרזות בצורה מבוקרת ובריאה זה ניצחון גדול. וכן, גם קניות הבגדים הן חוויה כשאפשר לקנות מה שרוצים, כשאפשר ללבוש צמוד ולא רק "שמיכות" שיכסו את הבטן. ההרגשה נפלאה. אין מילה אחרת לתאר אותה.
1. הקדישו תשומת לב לכל מה שנכנס לפה.
2. זהירות: לעתים אנחנו חיים כל היום על קפה ועוגיות וכאילו "לא אכלנו כלום", כשלמעשה הכנסנו לגוף קלוריות של ארוחה מלאה.
3. לקראת ארוחה "מושחתת" (אירוע משפחתי, ערב חג), אכלו יום־יומיים לפני כן פחות מזונות עתירי שומן וקלוריות.
4. בשום אופן אל תמנעו מעצמכם בכוח שום דבר. אם יש תשוקה למאכל מסוים, אכלו ממנו – אפילו רק ביס. מה שהגוף או המוח דורשים לא ייעלם מעצמו, ואם לא נדאג לכך, בסוף נאכל בבולמוס.
5. בסיום הארוחה אל תישארו ליד השולחן כדי שלא תתפתו להמשיך ולנשנש. קומו, והשליכו את השאריות.
