כפיפת הבטן הראשונה הבהירה לי שהיעד לא היה ריאלי, ותוך כדי תנועה עידכנתי את היעד החדש לשלוש כפיפות בטן. כפיפת הבטן השנייה כבר הוציאה ממני צעקה קלה שנשמעה קצת כמו no we can't. זאת גם היתה הכפיפה האחרונה בינתיים, כי באותו רגע הבנתי ששרירי הבטן זה לא עד כדי כך חשוב, ואולי כדאי להתמקד בזרועות"
מאובנים הם הדברים הבלתי מזוהים שמצויים בקור המקפיא של הפריזר, ושבמשך שנים אני חשבתי שהם של המתוקה, והיא חשבה שהם שלי, וכך הם נהנו מההפקר וזכו בדיור מוגן ללא דמי מפתח"
לאחר שסיימתי את שלב פיתוח הגוף עברתי לנושא מציק אחר: עבודה. השמועה אומרת שבחורות מעדיפות אדם עם עבודה כלשהי. הסיפורים האלה על זה שפעם עבדתי והיום אני חי מהריבית – לא עובד בעולם החשדני של היום. אז מה עושים?"
באותו יום היסטורי התקבצו מיליונים בוושינגטון הרחוקה והקרה, בהמתנה דרוכה להשבעת הנשיא הנכנס. תזמורות ניגנו, צעדות צעדו, לבבות פעמו, היסטוריונים רשמו כל פרט קטן. באותו זמן, בחציו השני של הכדור, עמדתי אני אחרי הגירושים, בהתארגנות צנועה בהרבה, אך בנחישות לא פחותה. האם אפשר להשאיר את הפטה-כבד מאחור ולחפש פרגיות עסיסיות? Yes we can!
לאחר תקופת משבר ואובדן דרך, רוח חדשה השתלטה על העולם, רוח של שינוי ושל תקווה. שני אנשים הובילו את המהלך: ברק אובמה ואני.
באותו יום היסטורי התקבצו מיליונים בוושינגטון הרחוקה והקרה, בהמתנה דרוכה להשבעת הנשיא הנכנס. תזמורות ניגנו, צעדות צעדו, לבבות פעמו, היסטוריונים רשמו כל פרט קטן. באותו זמן, בחציו השני של הכדור, עמדתי אני, בהתארגנות צנועה בהרבה, אך בנחישות לא פחותה. "האם אפשר ליצור מציאות חדשה?", שאל הרדיו וגם ענה: yes we can! האם אפשר להציב יעדים ולהשיג אותם? Yes we can! האם אפשר להשאיר את הפטה-כבד מאחור ולחפש פרגיות עסיסיות? Yes yes yes we can!
לעומת המיליונים שהחליטו לקבל את השינוי העולמי דווקא בקור של מינוס עשר מעלות, עמדתי אני בחלון הבית הצופה אל האופק. "יש לי חלום!", אמרתי בפאתוס, אבל במקום להרחיב בדיבור חסר תכלית, החלטתי לעבור באופן מיידי למעשים. קודם כל ולפני הכל, צריך להתחיל לעשות כושר. המדונות של היום אוהבות בחורים שריריים, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים אותן רזות. "מי שלא שרירי – לא יקבל רזָה", זה החוק אם זכור לי נכון. החלטתי לפתוח את התקופה החדשה ב-20 כפיפות בטן.
כפיפת הבטן הראשונה הבהירה לי שהיעד לא היה ריאלי, ותוך כדי תנועה עידכנתי את היעד החדש לשלוש כפיפות בטן. כפיפת הבטן השנייה כבר הוציאה ממני צעקה קלה שנשמעה קצת כמו "no we can't". זאת גם היתה הכפיפה האחרונה בינתיים, כי באותו רגע הבנתי ששרירי הבטן זה לא עד כדי כך חשוב, ואולי כדאי להתמקד בזרועות.
החלטתי לעשות 20 שכיבות סמיכה וניגשתי מיד לעבודה. שכיבת הסמיכה הראשונה דיברה אלי וכה אמרה: "איפה היית 20 שנה?". שכיבת הסמיכה השנייה כבר היתה מסוכנת לעצמי, ולכן החלטתי לעבור לתוכנית מדורגת של מאמץ, ולא חלילה להעמיס על עצמי נטל פיזי שלא אוכל לעמוד בו, או שיגרום לי שברי מאמץ. הסתפקתי בשתי שכיבות סמיכה בתור התחלה. "זה הדבר האחראי והנבון לעשות", חשבתי לעצמי תוך כדי ניסיון לקום מהרצפה, וקיוויתי שגם אובמה ינהג בבוא הזמן בתבונה דומה.
לאחר שסיימתי את שלב פיתוח הגוף עברתי לנושא מציק אחר: עבודה. השמועה אומרת שבחורות מעדיפות אדם עם עבודה כלשהי. הסיפורים האלה על זה שפעם עבדתי והיום אני חי מהריבית – לא עובד בעולם החשדני של היום. אז מה עושים?
דמיינתי שיחה עם בחורה דמיונית:
-אז מה אתה עושה?
-אההה... אני... איש עסקים.
-(בהתלהבות) באמת? איזה עסקים?
-אההה... ההההם... ומה את עושה?
השיחה הדמיונית לא עזרה לי למצוא פתרון, והחלטתי להשאיר את האגוז הקשה לפיצוח לשלב מאוחר יותר. בינתיים שמעתי שאובמה עושה דרכו לטקס ההשבעה, אבל כל מה שחשבתי עליו באותו רגע היה: לאובמה הרבה יותר קל לחולל שינוי מאשר לי, הרי אותו לא היו שואלים "מה הוא עושה".
מכאן פניתי לחקר מאובנים. מאובנים הם הדברים הבלתי מזוהים שמצויים בקור המקפיא של הפריזר, ושבמשך שנים אני חשבתי שהם של המתוקה, והיא חשבה שהם שלי, וכך הם נהנו מההפקר וזכו בדיור מוגן ללא דמי מפתח. פתיחת דלת הפריזר זימנה לי משב קור מכיוונו, והחלטתי שיהיה יותר חכם לבצע את המשימה הזאת בקיץ, כשקור יהיה שיפור תנאים ולא סכנת חיים.
עולם חדש עם אפשרויות בלתי מוגבלות עומד בפניי
עוד מבט:
עשרה כללים לגרוש טרי המחפש אהבה חדשה / רננה רבל
עבור הכלה יש מגזינים על נייר כרומו עם ריח של רבע עוף, שלא לדבר על מבחר ספרים וחוברות הדרכה לאם הטרייה. אבל איש טרם טרח להשקיע את מעט המזומנים שנשארים לו אחרי תשלום המזונות בהוצאת מדריך לגרוש. בדיוק בשביל זה אני כאן
הצלחת המשימה האחרונה הפיחה בי רוח חיים שאכן אני יכול, ואכן עולם חדש עם אפשרויות בלתי מוגבלות עומד בפניי. החלפתי את הצלצול בטלפון הנייד, זרקתי שלוש חולצות ישנות, עשיתי עוד שכיבת סמיכה וחצי כפיפת בטן, והחלטתי לשאוב אבק מהשטיח בחדר השינה, דבר שלא נעשה מאז משבר הטילים עם קובה. רק כשמצאתי את שואב האבק החלטתי לדחות את שאיבת האבק למועד אחר, ובינתיים להסתפק בניקוי שואב האבק מערימות האבק שכיסו אותו.
הערב כבר ירד ומצא אותי צופה בחלון, אל עבר האופק, ואל עבר העתיד החדש שאובמה ואני ניצור (לא שאני מתנשא, אבל אני כבר התחלתי לעבוד בזמן שהוא עסוק בטקסים). כשהתחיל נאומו של אובמה בוושינגטון, חזרתי לחשוב על הנושא המטריד של העבודה. אולי אני אהיה סופר? אני יודע לכתוב, וזמן יש לי בשפע. להיות סופר זה ממש נהדר. דמיינתי את השיחה הבאה, עם אותה בחורה דמיונית שהמצאתי קודם:
-אז מה אתה עושה?
-אה, אני סופר.
-(בהתלהבות) באמת? מה כתבת?
מממ... באמת שאלה טובה. ברקע שמעתי את אובמה נואם. "ההיסטוריה תשפוט אתכם על פי שתעשו ולא על פי מה שתהרסו!", הוא הכריז, ואני באופן אינסטיקטיבי עניתי לבחורה הדמיונית:
-מה שחשוב זה לא מה שכתבתי אלא מה שעוד אכתוב. ומה את עושה?
הנה, זה כבר נשמע יותר טוב. ניגשתי מיד למחשב וכתבתי את הפרק הראשון של ספרי הראשון. כתבתי על המתוקה ועל פטה-כבד, על לייף-סטייל ועל סניף הבנק, מעין סלט לא ברור של נושאים שקרו לי לאחרונה. "לא יצא כל כך טוב", חשבתי לעצמי בתום הכתיבה, "אך בוודאי הפרקים הבאים יהיו הרבה יותר מוצלחים. על פרק אחד לא טוב איש לא יעשה עניין". שכיבת סמיכה נוספת נעלה את היום הראשון בשארית חיי.
כך הסתיים לו יום היסטורי, יום בו אני ואובמה יצאנו למסע של תקווה והתחדשות. היה זה צעד קטן לאנושות אך צעדים גדולים קדימה עבור שני אנשים שהחליטו שהכל אפשרי.
