בלי "גורל" ובלי "מזל", פשוט אהבה טובה
מאוד חשוב לשמוע את הסיפורים החיוביים ולקרוא עליהם, כי זה עושה המון טוב לנשמה ומזכיר לנו שהם קיימים. אני מכירה סיפור אהבה כזה, לצערי לא שלי עדיין. כן, זה עוד קורה
יש סיפורי אהבה טובים, אבל בתקשורת תשמעו בעיקר על הרעים, אחרת לא ימכרו עיתונים. וחשוב, מאוד חשוב לשמוע את הסיפורים החיוביים ולקרוא עליהם, כי זה עושה המון טוב לנשמה ומזכיר לנו שהם קיימים. אני מכירה סיפור אהבה כזה, לצערי לא שלי עדיין. הוא שייך לחברתי ובן זוגה.
לא מדובר במזל, בגורל, באנרגיה וכדומה, אלא פשוט במשהו שקורה מידי פעם. באותה נימה גם לא קיימת שום ערובה שהקשר הזה יימשך לנצח, שהרי אהבה לא מתבטאת בזמניות שלה. היא יכולה להיות מדהימה ל-30 שנה וגם ל-30 שעות.
זה לא מקרה מובהק של כישלון או הצלחה. אין קסם, אין אגדה וגם לא התאמה כזו או אחרת, פשוט סיפור אהבה מקסים שטוב שקיים, וחבל אם ייגמר. נכון שבעיניי שניהם אנשים טובים, חכמים ויפים, אבל אני לא מוצאת הקבלה בין זה לבין הזכייה שלהם זה בזה.
גם לתיאוריות מתחום הפסיכולוגיה אני לא מתחברת, או לאלה מתחום המדע. זה פשוט ככה, זה קיים וזהו, וזה משליך על האחרים סביבך. אחרי שאני שומעת סיפור אהבה טוב, אני מחליטה להפסיק לכעוס על "האחרון".
לרגל יום הולדתה, העגול שאותו הם חוגגים ברומא, החברה שלי אמרה לי: "כשיודעים יודעים. היו לי ספקות בהתחלה, אבל הם לא הפריעו לקשר להתפתח לאהבה".
היא התרגלה להכות בכל מי שהתקרב
ואז הגיע שביל הזכרונות. היא נזכרה בכל הבחורים ודייטים הרעים שהיו לה. אחד או שניים לימדו אותה דבר או שניים. יש גם רע שמצמיח, שבלעדיו אי אפשר לדעת מה טוב, אבל את כל היתר היא יכלה למחוק מהפרוטוקול שלה.
מרוב שהיה לה רע היא התרגלה להכות בכל מי שניסה להתקרב. כולנו מכירים את זה, כתבו על זה הרבה שירים. אני זוכרת בעיקר את המשפט "גם האגרוף היה פעם כף יד פתוחה ואצבעות" של יהודה עמיחי.
גם איתו היא נאבקה בהתחלה. האגרופים שלה הוטחו מול חזה בטוח וחזק שלו, והוא ספג. הוא אהב אותה, הכיר והבין את סיפור חייה, ולמרות שהיא היתה עיקשת, בכל זאת לא נכנע. הוא ידע שהוא רוצה אותה.
היא עמדה מולו עד שאפסו כוחותיה, והוא היה שם כדי לחבק ולומר לה - אני פה. אני מכירה את קוראי ynet המחוספסים. ודאי תאמרו עליו שהוא רכיכה. היא לא רוצה, תלך. מה אתה נשאר? אז תאמרו. הפעם תטעו.
לא עושים כבר מלחמות כאלה על הלב. בדרך כלל האיבר המבוקש נשבר בשדה הקרב, ואיתו בעליו. אנחנו כבר כל כך מורגלים למלחמות בין המינים, ששכחנו שלעיתים מושג שלום. הכרנו רק סיפורים קשים, קצרים ורעים על אהבה, עד שחשבנו - זו המציאות ואין בילתה.
הם אהבו אותי בדרכם
החברה שלי אומרת לי: "זה אפשרי ליאורי, אהבה. אני יודעת שאת רוצה בה, והיא תגיע אליך. בדיוק כמו לכולנו". אני עוצרת אותה, הפעם לא בשביל ההגיג הסקפטי-ציני התורן. כן, אני אומרת, היא תגיע. רק מה, את מוכנה לזרוק מטבע בבאר המשאלות ברומא ולהביע עבורי משאלה, ככה, בשביל לזרז את התהליכים?
אנחנו צוחקות. אני עדיין מתאוששת מסיפור אהבה שהתייאשה והלכה, נזכרת בכל הגברים שהכרתי, כל הקשרים ומערכות היחסים. כמה סבלתי, סבל שיכולתי למנוע אילו ידעתי איך לכעוס, לא להתקרבן ולעזוב בזמן. אילו קצת יותר אהבתי את עצמי והייתי בטוחה ברגשותיי.
אילו ואילו ואילו, ואין להחזיר את הזמן האבוד.
ופתאום נופל האסימון - אהבתי אותם בדרכי, כי הם אהבו אותי בדרכם. אם הייתי מורידה את ענני הפתוס והדרמה מעל ה"כשלונות" שלי הייתי שמה לב שהם היו גם סוג של הצלחות. כבר נאמר שהכל עניין של גישה ופרשנות, אז למה אנחנו נתפסים רק לרע כשהיה גם טוב?
כמה נשטפו מוחנו וליבנו באמונה שהאהבה תכבוש הכל וביחד ננצח, כשהיום בעלי מקצוע מודים שמי שסובל מבעיה כלשהי עדיין ימשיך לסבול ממנה, עם או בלי בן או בת זוג. זה פשוט יהיה טיפה יותר נוח, עם הצד הנוסף במיטה ובחיים.
הם מסתירים את השחור שאנחנו כל כך צריכים
יש סרט מקסים בשם "500 ימים עם סאמר", שאומר בדיוק את זה. גיבור הסרט, כותב כרטיסי ברכה מלוקקים במקצועו, מודה: "אנחנו לא יותר מחבורת שקרנים, כמו הסרטים ושירי הפופ. אנחנו אחראים לשברוני הלב. יש יותר מדי בולשיט בעולם גם בלי העזרה שלנו".
בסוף הוא מבין שאין דבר כזה "האחד" ושהכל צירוף מקרים, ומתאהב שוב. אין מפץ גדול, יש כמה תאונות וכמה אהבות. זה הכל.
בין טור ממורמר ב-ynet לבין הסטטיסטיקה המרקיעה של אחוזי הגירושים, יחד עם כמות האנשים ההולכת וגוברת שהפסיקה להאמין בכת המונוגמיה - מסתתרים בינינו זוגות שעדיין הולכים על עננים אחרי שנים יחד.
אני מדברת על זוגות של צעירים מהדור העכשווי, זה שבו זוגיות היא כבר יותר עניין של בחירה ולא הזדווגות דתית של אין-ברירה. לא שומעים עליהם כי הם לא מעניינים, הם מסתירים את השחור שאנו כל כך צריכים.
אני אומרת לעצמי שהעובדה שסיפורי האהבה שחוויתי לא החזיקו יותר מדי, בין חצי שנה לחמש שנים, לא אומרת כלום חוץ ממה שהיא אומרת. לפעמים זה לא הולך, בגלל דברים מעשיים כמו קווי אופי שלא יכולים לצייר יחד תמונה סוריאליסטית במקרה הטוב, כמו חוסר התאמה מינית וכמו חיבור מהסיבה הלא נכונה, למשל מתוך פחד כלשהו.
אז הלכה האהבה. אבל חייבים להבין ולהאמין שתבוא אחרת, ואולי בפעם הבאה היא תהיה יותר טובה. לא מתאימה, לא נכונה, פשוט יותר טובה. ומשם מה שיהיה יהיה. חשוב רק הרגע.
חג שמח!
לפנייה לכתב/ת 
