בשנים האחרונות שמתי לב שמפלס הגירושים במדינתנו הקטנה עולה לגבהים שמצדיקים את ביטול המוסד הזה, ואולי צריך לשקול את חוקיותו מחדש. הכרוניקה הידועה מראש של משבר הנישואים תלויה בדרך כלל במידת המודעות של הזוג המתחתן.
הישראלי המצוי לרוב אינו מודע כלל לצרכים של זוגתו, או מדחיק אותם. בזמן שהוא עונד לה טבעת תחת החופה הוא מדמיין בעיני רוחו המשך קבוע ותמידי של מציאות החיים כפי שהוא רגיל, מכיר ואוהב, ואין לו שום צורך אמיתי בשינוי. לעומת זאת, רעייתו המתגשמת תחת החופה מתכננת לחולל שינויים מהותיים בתכלית במציאות חייהם לעתיד.
זהו למעשה שורש התודעה הרקוב שממוטט את העץ כולו.
הישראלי המצוי אינו מודע כלל, או מדחיק את העובדה, שחייו הפכו לבלתי נסבלים עם בוא הילד הראשון. ביום החתונה וגם לא ביום שאחרי החתונה כמעט בלתי אפשרי להודות ולהשלים עם העובדה שמה שיקר לך יותר מהכל, הוא גם זה שמפריע לך ליהנות מהכל. פרדוקס. הרבה יותר פשוט להאשים את מי שהביאה את הצרה הכל כך יקרה הזו לעולם. בסופו של דבר הישראלי המצוי מואס ב"חבילה", כלומר בילדים ומה שנהיה מאשתו, שהפכה ממאהבת תוססת לאמא וסוהרת במוסד הסגור והמחניק שנקרא משפחה.
הרי הוא מעולם לא טרח לשאול או לברר עם עצמו לעומק מהי הורות ומה עלולות להיות השלכותיה על מציאות חייו. הוא פשוט עשה מה שמצופה ממנו. מה שכל העולם סביבו עשה, לפי המנטרה המקומית – "כי ככה חיים".
| עוד מבט: |
|
| גם התינוקות המגודלים צריכים צומי / קשת אופטימי |
|
משיחות טלפון של "מה שלומך, מה העניינים ולאן יוצאים השבוע?" עוברים ל"תעבור בסופר פארם" וגם ל"היא כל היום לא יורדת לי מהידיים. מתי אתה חוזר?" במקום ניחוח נרות ריחניים, הבית מתמלא ריח מטליות לחות. וכשאנחנו חוזרים הביתה מיום עבודה מתיש וגדוש, אנחנו מקבלים במקום ארוחת ערב חמה פרצוף חמוץ ואשה עייפה. האם יכול להיות שהכל זה תרגיל הונאה נשי, ואנחנו רק חלק מגלויית החיים שלכן? |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
נכון, חווית ההורות גם מזמנת פה שם ריגושים כבירים, אבל עבור רוב הגברים החוויה היומיומית היא שוחקת, מתישה וכואבת עד מאוד, בעיקר בשביל מישהו שידע ליהנות מרווקותו. לאסונו הוא מבין וחש שהדמיונות שהיו לו בערב החופה איבדו קשר עם מציאות חייו. הוא מרגיש שהוא מטפס בעליה סיזיפית אל עבר פסגתו של הר שמעולם לא ביקש לכבוש. הפערים האלה מעצימים בו רגשות מרמור, תסכול וייאוש.
ואז הוא מאשים את כל העולם כולו מלבד עצמו, כפי שמעשן כפייתי מאשים את חברות הטבק בייצור הסיגריות ולא את בחירתו הקלוקלת לעשן.
האשה, מצידה, משכנעת את עצמה בכוחות האמונה, ההכחשה וההדחקה (נשים אלופות בזה) שהגבר שלה עוד יבשיל וישתנה, או שהיא כבר תשנה אותו בעזרת מכבש החיים. במקרים רבים היא יודעת היטב שהוא לא בשל ואף לא בנוי לאבהות, רק שהיא לא מוכנה לראות את זה ולא מנסה אפילו לשאול ולהבין מה יהיו ההשלכות של זה על חייה. כאשר רגשותיה וביציותיה שולטים בה היא מעצימה בתודעתה עננים מטשטשים של תקווה עיוורת וטיפשות.
במשך הזמן היא מרגישה נטושה ואפילו נבגדת. חיי השותפות שבנתה מגיל שלוש בחלומותיה מתפוררים לנגד עיניה מיום ליום. היא לא מצליחה להבין כיצד בעלה האהוב, שידע כל כך יפה לחזר, להבין, לדאוג ולפנק בחיי הרווקות שלהם, כבר אינו מצליח לעשות כך בחיי הנישואים. ובנוסף לכך, הוא אכן משתנה - אבל בכיוונים ההפוכים לרצונה.
היא לא יכולה אפילו לדמיין לעצמה שפרי אהבתם, שמעניק לה תחושות של מיצוי, אושר וביטחון, יוצר אצלו את התחושות ההפוכות ממש.
לאסונה היא מבינה וחשה שהתוכניות הברורות שהיו לה בערב חופתה איבדו כל קשר עם מציאות חייה.
אם עדיין תישאר בה להבת אהבה ותשוקה לבעלה, היא עלולה להמתין כל חייה לשינוי המיוחל, בסבל ובסיגוף נפש מחפירים.
הישראלי המצוי חי את הרגע (קוראים לזה "לזרום") וכל כולו מונע על ידי דחפים רגעיים וקונפורמיזם עדרי. הוא פשוט נטול הכרה עצמית בכל מה שקשור ליכולות ההורות שלו. בבוא העת הוא "קופץ מהגג" ועושה את מה שכל הסובבים לו עושים ומצפים ממנו שיעשה, מבלי להבין ולהבחין עד כמה הוא זה שמעצב את המצב העגום אליו הוא מגלגל את חייו ואת חיי יקיריו.
אגב, כך ניתן לטעון גם כלפי זו שבוחרת להתחתן איתו.
