פסק הדין שנתנה השופטת לאה גליקסמן,
לפיו תובע זכאי לפנסיית שארים מבן זוגו המנוח - אף שהקשר ביניהם לא היה גלוי לכל - הוא אנושי ונאור. הוא מעורר התרגשות אצל כל אדם, החש בחוסר הצדק הנעשה עם קבוצות נרדפות ומופלות לרעה בחברה הישראלית.
הבעיה היחידה שלו היא שהוא ניתן על ידי שופטת יחידת סגולה. ספק אם שופטים אחרים היו מגיעים לאותה תוצאה. אם קרן הפנסיה תערער על פסק הדין, צריך להתפלל הרבה כדי שהוא יישאר על כנו ולא יתהפך.
פסק הדין חושף בעיה קשה הקיימת בקרנות הפנסיה, בעיה שרבים מהצרכנים אינם מבחינים בה: קרנות הפנסיה, ללא יוצא מן הכלל, מפקיעות מעמיתיהן את חופש הבחירה. עמית בקרן פנסיה מפריש אליה כל חייו חלקים ניכרים ממשכורתו. אולם אין לו כל יכולת לקבוע מי יקבל את זכויותיו לאחר מותו. גם צוואה לא תעזור. המוטב לאחר המוות נקבע בצורה קשיחה על ידי תקנון הקרן. לא זו אף זו: אם העמית לא מותיר אחריו יורשים, הממלאים בצורה קפדנית אחר תנאי תקנון הקרן, כספי העמית יורדים לטמיון. הכסף נותר בקופת הקרן.
כך, יוצא פעמים רבות שקרן הפנסיה זוכה כדין, אך שלא בצדק, בכספיו של העמית שנפטר. למשל אם העמית נפטר כשהוא רווק או גרוש, זכויותיו עוברות לקרן. אפילו אם הותיר אחריו ילדים, הם לא זוכים בדבר, אלא אם כן מדובר בקטינים וגם זאת בצורה חלקית ולתקופה קצרה, רק עד הגיעם לגיל 21.
השופטת עשתה צדק רב עם בני הזוג במקרה הספציפי. היא הקלה על נטל ההוכחה של בני זוג מאותו מין. היא פרשה בצורה מקלה את התנאי של מגורים משותפים. אולם במקרים רבים, רבים מדי, לא תעזור כל פרשנות וחומר הצדק ינצח.
יחד עם זאת, כמובן שיש בפסק הדין בשורה בתחומי משפט רבים אחרים. הוא מביא הקלה במימוש זכויות בביטוח הלאומי ובתחום דיני העבודה. אין ספק שהוא משב רוח מרענן ונדבך נוסף בזכויות בני זוג מאותו מין.
הכותב הוא עורך-דין מומחה בדיני ביטוח ונזיקין
