הרחק מהמיינסטרים, עמוק בבנאליות

יש משהו מעורר הערכה בנחישות של מיכל בת אדם, בסירוב שלה להתמסחר, ביכולת ההתמדה שלה ליצור מזה שלושה עשורים, וכנגד כל הסיכויים כמעט, קולנוע שמזוהה רק איתה, שמכיל מוטיבים סגנוניים ונושאיים השבים ומופיעים בכל אחד מסרטיה, 11 במספר.

ב"מאיה, לגעת בנפש", החדש שלה, ממשיכה בת אדם לבחון את הגבולות שבין אמנות וחיים ובין שפיות לשיגעון, שכבר הלכו והטשטשו בסרטים קודמים שלה ("איה, אוטוביוגרפיה דמיונית", "ריטה, שם זמני" ועוד). העובדה שהסרטים הללו נקראים לרוב על שם הגיבורות שלהם, שהן יוצרות מתלבטות (ולעיתים מגלמת אותם בת אדם עצמה), הופכת אותם להרהור על מהות היצירה, ועל זהות נשית שהיא לעולם קרועה ומטושטשת.

הגיבורה פה היא מאיה (לירון בן שלוש), תלמידת משחק מהפריפריה, שבתחילת הסרט ננזפת על ידי המורה שלה על שאינה מביאה איזו "אמת פנימית" לדמות שהיא מגלמת. בבית הקפה שבו היא ממלצרת, מאיה לוכדת את תשומת לבו של "הגאון התורן של התיאטרון" (גיל פרנק), שמיד מלהק אותה לתפקיד הראשי במחזה שהוא כתב ומביים, ושעניינו בחורה מעורערת בנפשה המתאשפזת בבית חולים פסיכיאטרי.

כדי להיכנס אל התפקיד ולחוות את הטירוף מקרוב, מאיה מקבלת אישור לשהות במוסד לחולי נפש, שם היא לומדת את התנהגות החולים. התביעה שלה לאותנטיות מתנגשת עם שאיפתו של המחזאי-במאי לדרמה תיאטרלית, והנה עולה ומתנגן לו שוב אותו שיר ישן נושן על הפער שבין החיים והבמה.

"מאיה". גבולות מטושטשים, דיונים שחוקים

במקביל, שותפתה לדירה של מאיה, שהיא סטריאוטיפ של צעירה קלת דעת (שירי גדני), נכנסת ויוצאת ממערכות יחסים, שאחת מהן אף מותירה אותה בהריון, במה שנדמה כמו הדהוד פרודי של הדמות המורכבת והמסוכסכת שמגלמת הגיבורה על הבמה, ושאיתה היא הולכת ומזדהה עד בלי יכולת להבחין.

בכל העולם במה, אז מה?

בעייתו המרכזית של "מאיה" קשורה בתובנות השחוקות למדי שהוא מעלה. כן, חיים זה חיים ומשחק הוא משחק, אבל כמה אפשר לחזור ולהשמיע אותן אמירות בדבר הגבולות המטושטשים שבין הבדיה והמציאות. התחושה היא שבת אדם פשוט אינה מנסה, אולי חוששת, לחפש דרכי ביטוי חדשות, וכתוצאה אתה מוצא עצמך יושב ונחשף להגיגים בנאליים על מהות האמנות והיצירה שיש בהם, במחילה, אפילו מימד ילדותי ונאיבי.

יתר על כן. "מאיה" אינו מצליח לשכנע בשינוי הקיצוני שחווה הגיבורה שלו. משחקנית חובבנית ומכאנית היא מגיעה לכדי הזדהות טוטלית עם הדמות שהיא מגלמת - הזדהות שמגיעה לה במפתיע בערב הבכורה, לאחר שהבמאי כמעט נואש מיכולות המשחק שלה, ומבלי שדבר ירמוז על כך.

מתוך הסרט. תחושה של מיצוי

עולם התאטרון הופך לאוסף של קלישאות - הדמות שמשתלטת על השחקנית, ההליכה שלה רחוק מדי עם "האמת", כל העולם במה, וכל הג'אז הזה - ורגע השיא שתואר לעיל נדמה בעיקר ככפוי ומאולץ. בת אדם, שהחלה כזכור את דרכה כשחקנית מחוננת בסרטי בעלה, משה מזרחי ("אני אוהב אותך, רוזה", "אבו אל בנאת", "הבית ברחוב שלוש"), לבטח יכולה היתה להעניק ביטוי - פסיכולוגי, אסתטי ודרמטי - מורכב ומתקבל יותר על הדעת למטמורפוזה שעוברת הגיבורה הלא-מאוד-מעניינת שלה.

דוגמה נוספת, סימפטומטית, לבעייתיות פה היא סצנה קצרה שבה מאיה מופיעה בתפקיד ניצבת בסרט. בסצנה אמור גבר צעיר לחלוף על פני חנות ולהציץ בחטף פנימה. אלא שהוא מתעקש בפני הבמאי להבין מה יחסו לאישה שבחנות, לפענח את היבטיה הפסיכולוגיים של הסיטואציה, תובע עוד "טייק" ועוד "טייק", מאיים

אפילו לעזוב, ושוב ושוב נאלץ הבמאי העצבני להעמיד את השוט, הזניח מבחינתו. האם זה באמת מה שחושבת בת אדם על אמנות המשחק - רצף של מניירות שמייצגות את השאיפה לאיזו שלמות אמנותית?

מה שחסר ב"מאיה" הוא רגש אמיתי וכנות, שאחריהם תרה גם הגיבורה שלו, ושהיו מסייעים לצופה להזדהות ולהתחבר עם הסרט. יש לי הרבה כבוד ליצירתה של בת אדם, להיבט האינטימי והאוטוביוגרפי של סרטיה, ולהתעקשות שלה לפעול בשולי העשיה הקולנועית בארץ. חבל, על כן, שהצפייה בסרטה זה מעוררת בעיקר תחושה של מיצוי.