שתף קטע נבחר

איך מתאזנים על החבל הדק בין הלבד לביחד?

ה'לחוד' שלי בחיינו המשותפים נחוץ לי כדי לחזור ולהיות ביחד בשמחה. אני אז מתגעגעת ומקבלת פרספקטיבה לטוב שבחיינו. אני אז רוצה יותר מתמיד לחוש את הקירבה. איך נהיה לחוד וגם ביחד? שאלת מיליון הדולר של זוגות מודרניים

היה היה לי חלום על אהבה גדולה שתבלע אותי. הנה אני עוּבּר קטן בחיקה של האהבה הגדולה במצב של שיכרון חושים מתמשך. בחלום אחר אני היא הרחם ובתוכי הוא-עוברי הנבלע בתוכי. והיינו לאחד. היה היה לי חלום נורא וקמתי ממנו בבהלה של ניצולה ממוות, מחֶנק.

 

נולדנו כולנו לחיות במתח קיומי שלא מניח לנו כל חיינו. אנחנו מתנועעים בבהלה על חבל דק בין הדחף הבלתי נשלט שלנו להיאחז באחֵר ולחוש את ה'ביחד' עם עוד נפש חיה, ועם זאת, כמעט באותה שנייה של היאחזות כבר נרצה לברוח ממנו, ממנה, לנשום אוויר בלעדיו, בלעדיה, להיות במרחב שלנו, רק שלנו.

 

המתח הזה המתמשך, המשתנה במהלך חיינו בין צורכי ה'לחוד' שלנו וה'ביחד' שלנו, משפיע על נפשנו באופנים שונים ומגוונים. פתאום קצה נפשנו בזוגיות "המשעממת" הזאת ונרצה "לעוף" מפה הרחק הרחק. ברגע אחר נחוש חרדה בשל היעדרות בן או בת זוגנו שמא ינטוש אותנו. אנחנו חייבים לדעת שהוא, היא, כאן ממש איתנו לתמיד!

 

לפני שהכרנו, ידעתי בלעדיך את טעמם של חיים לבד. המון חמצן, יותר מדי חמצן, שגרם לי לחוש באופן קבוע געגוע, כמיהה גופנית לנשגב ממני, לאחדוּת עם גבר אהוב שתגאל אותי ממצב של תלישות. ואז, כשהכרנו, רציתי להיות ביחד המון. ביחד כל הזמן – עד שאירָגע.

 

האם כך גם אתה היית? האם היותי אשה הכין אותי לחוש רגשות אלו בעוצמה מיוחדת?

 

אני זוכרת שכל הליכה שלך ממני, ללימודיך או למקומות אחרים, היתה מכאיבה לי בדרך כלשהי. רציתי לחוש אותך, להיות בקירבתך כמה שיותר. נדמה לי שבאותם ימים הצורך הזה שלי העיק עליך. ראיתי ולא ראיתי את המבט הקר המרוחק שלך ממני שרוצה לומר לי דברים ושותק. הייתי חשה את חץ החרדה ננעץ בתוכי ומגייסת לעזרתי ולהסחת דעתי מנה קטנה של כעס ונרגנוּת.

 

אכן, אתה היית איתי אך גם בהרבה מקומות אחרים. שמתי לב כבר אז שאנחנו מאוד שונים בצורך שלנו בקירבה. גם לא ידעתי אז ולא שיערתי ולא דמיינתי שהצרכים השונים שלנו ישתנו עם הזמן, לעיתים אף יתהפּכו.

 

אז כן, כך התחלנו. ייתכן שכּך מתחילים רבים מהזוגות. הגבר, בעל דימוי "הפרש הבודד הרוכב לעבר האופק..." לא כל כך צריך את ה"ביתיות" הזאת, הקירבה הזאת המעיקה, ה"נודניקית", הלוחצת, אולי אף המסרסת אותו. והוא הודף אותה. רוצה שלא תלחיץ, שלא "תידבק" אליו...

 

הרגשות המוקצנים הללו, הנלמדים ונטמעים בתוכנו במהלך עיצוב זהותנו המינית-מגדרית, משתנים אט אט, ולעיתים בפתאומיות (כאשר אנחנו "מתעוררים"), במהלך חיינו המשותפים. כך היה גם אצלנו. התבגרנו, צמחנו, למדנו והתחזקנו – איש בדרכו, אשה בדרכה.

 

שנים אחדות לאחר שנישאנו, ואני כבר בעיצומה של התפתחותי המקצועית, אני מתחילה לחוש (וגם לכבד), יותר ויותר את הצורך שלי לפרטיות, לפינה פרטית שתהיה שלי בלבד. החברות שלי, העיסוקים שלי, הכתיבה שלי, הפעילות המקצועית שלי. וגם כסף פרטי והחלטות אישיות שאינן זקוקות לאישורים, וכמובן העדפות תרבותיות שאינן עולות בקנה אחד עם שלך. בקיצור – עולם ומלואו. וכך גם אתה – בדרכך שלך.

 

אשה עובדת, עובדת הרבה, משתדלת, משתדלת יותר מדי

אני זוכרת את נקודת המפנה הדרמטית אצלי - תחילת קיץ 1988. ישעיהו קשתן ז"ל, המו"ל של ארבעת ספריי הראשונים, מציע לי לכתוב ספר על אסרטיביות. ואני, אם לשלושה צעירים, אשה... איך אתאר אותה את אותה אשה, האשה שהייתי? לחוצה? מלחיצה? רדופה? חסרת מנוח? הכל מכל. אשה עובדת, עובדת הרבה, משתדלת, משתדלת יותר מדי, להיות "הכל לכולם". והנישואים שלנו... נו, טוב, לא במיוחד ארצה להיזכר באותם ימים. אך יותר מאשר מציאות חיי השוחקת באותם ימים הממה אותי המחשבה שעכשיו יהיה עליי לגייס זמן פרטי לכתיבה.

 

זו היתה מחשבה חדשה. מחשבה שכמותה לא הורגלתי בה. זרה לעולמי. אני אשה שכל מעייניה נתונים למשפחתי. כלומר, לקחת זמן פרטי פירושו להזניח את יקיריי? אני נכנסת לסחרור - אני כל כך רוצה, אני חולמת, אני מפנטזת, אני מפחדת, אני דואגת, אני חסרת אונים, אני יודעת, אני מהססת, אני נחושה, לוותר? לחדול? או לחיות?

 

אחר צהריים אחד, ואני עם מחשבותיי המתישות, אני מאבדת את הכרתי ומובהלת לחדר מיון. כעבור זמן נמצא לי המוצא שהפך לימים בלון החמצן הקבוע שלי. אני כותבת במקום אחר, רחוק מביתי, מבודד, רק שלי.

 

הקונפליקט הפנימי הזה, אף על פי שחשבתי שפתרתי אותו ביני לבין עצמי כבר לפני זמן רב, חוזר וצץ בנפשן של דמויות שאני בודה בסיפורים וברומנים שאני כותבת. הן ממשיות מאוד, הדמויות הללו. הן מדברות בקול נשי מתלבט ומתייסר, קולה של אשה המעזה לחיות, לא רק בפנטזיה, את עולמה הפנימי הייחודי. את ה'לחוד' שלה.

 

ה'לחוד' שלי בחיינו המשותפים נחוץ לי כדי לחזור ולהיות ביחד בשמחה. אני אז מתגעגעת. אני אז מקבלת פרספקטיבה לכל הטוב שבחיינו. אני אז רוצה יותר מתמיד לחוש את הקירבה... כן, כל עוד איש לא גוזל ממני את זכות ההתרחקות...

 

להיות עם עצמנו יכול להיות גם מפחיד. לחקור, לגלות את כל הסודות שאנחנו רוצים להסתיר מעצמנו. למה לנו? האם בשל כך נוהגים רבים כל כך להימנע מלהיות לבד? החרדה הזאת היא מידבקת, גם זוגות הנמנעים בכל מחיר לא להישאר לבד, אפילו בחופשותיהם.

 

עם זאת, אם נתחמק מעצמנו נאבד את עצמנו.

 

אז איך נהיה גם לחוד וגם ביחד? שאלת מיליון הדולר של מרבית הזוגות המודרניים.

 

אילו היינו מתואמים, כלומר ששנינו רוצים בו זמנית להיות לחוד או ביחד, הכל היה נפלא. אך אנחנו לא מתואמים, לא במינון גם לא בעיתוי. לכן הדיאלוג בינינו מבקש לזרום הלאה והלאה. זו דרך מרתקת להכיר זה את זה תוך כדי תנועה, תוך כדי הִשתנוּת.

 

  • מתוך הספר החדש "שיחה זוגית", מאת ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי, בהוצאת "הדים".

 

על הספר:

לפני כשלוש שנים התחילו בני הזוג נרדי, שניהם מטפלים זוגיים, לתעד את השיחות שלהם על מה שקשה לדבר. הם מזמינים את הקוראות והקוראים להתבוננות ולהתמודדות אמיצה עם אתגרי הזוגיות המודרנית. הם משוחחים ביניהם בגילוי לב על הכל, כמעט. הם אישיים מאוד, אך גם מביאים פרספקטיבות מעבר לעצמם, מניסיונם המקצועי: על תקשורת בינאישית, חלוקת התפקידים, סודות ושקרים בחיים הזוגיים, המתח בין כוח ושותפות בין גבר ואשה, והאם יש סקס אחר? הפרק האחרון בספר עוסק בזוגיות מחוץ לבית – במכונית, בחו"ל, בטיולים – הזדמנות ללמוד על עצמנו כשאנחנו מחוץ לשגרת חיינו. 

 

הצד שלו: הגעתי לנישואינו עם 'לחוד' ענק ועם 'ביחד' גמדי. מאת ד"ר חן נרדי


 

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נרצה "לעוף" מפה הרחק הרחק
צילום: Index Open
דיאלוג מתמשך
עטיפת הספר
הכרויות
כתבו לנו
מומלצים