מבשל לכם הפתעה

אחרי הטון הטרגי והייאוש הקיומי של "עם הראש בקיר" ו"בקצה גן עדן", מגיש הבמאי התורכי-גרמני פאטי אקין סרט במקצב שונה לגמרי - קומדיה קצבית, צבעונית, במשקל נוצה, ועמוסה בטיפוסים אקסצנטריים. התוצאה מלבבת.

הגיבור כאן הוא בעליה ממוצא יווני של מסעדת פועלים עלובה בהמבורג (אדם בוסדוקוס, שגם השתתף בכתיבת התסריט). יש לו חברה, גרמניה עשירה, שבתחילת הסרט עוברת להתגורר בשנחאי במסגרת עבודתה; אח שהוא אסיר בתקופת מבחן המסבך אותו (מוריץ בלייבטראו, "כנופיית באדר מיינהוף"); עסק כושל שכדי להצילו הוא שוכר שף גחמני שסגנון הבישול האליטיסטי שלו זר לחיכם של הסועדים הקבועים; איש נדל"ן המנסה להשתלט על המסעדה; אנשי רשויות המס והתברואה שיושבים לו על הגב, ואפרופו - גם גב תפוס.

"סול קיטצ'ן" מתנהל כמו אגדת מהגרים (הפעם לא ממוצא תורכי), שהופכת את המצב הרב תרבותי בגרמניה לפארסה קלילה ומענגת. מעין פנטזיה ים תיכונית שבה יוונים, תורכים וגרמנים מחוללים בצוותא (באחת הסצינות היותר מקסימות פה), ויש בסרט אפילו משהו שמזכיר את סרטי הבורקס תוצרת הארץ, שבהם המהגר בעל חוכמת הרחוב מתגבר על העשיר הנוכל, כאן בדמותו של איל הנדל"ן הגרמני בעל המראה הארי.

סרטו הנוכחי של אקין נדמה יותר כקרנבל, שבו הזרים הדפוקים בגרמניה מתאחדים כדי להערים על נציגיה של ההגמוניה הדכאנית. הקרנבליות הזו היא שמעניקה לסרט את האסתטיקה הפרועה והתוססת שלו, שכמו מבקשת לסלק כל שמץ של עגמומיות מחיי המהגר הנוחת תמיד על שתי רגליו. אפשר היה לטעון כנגד אקין על שהוא מוכר לצופה אסקפיזם זול, סוף טוב בפרוטה, אבל "סול קיטצ'ן" לא מתיימר להיות אלא פנטזיה מודעת לעצמה, משכרת חושים בצבעיה, צליליה וקצביהּ.

חלומות על השתלבות

כמו בסרטיו הקודמים והקודרים הרבה יותר, "סול קיטצ'ן" עוסק בסוגיות של תרבות וגלות, אך במצב רוח שונה בתכלית. המסעדה היא מה שנותר מחלום ההגירה של הגיבור, שמוקף בחולמים בהקיץ, מפסידנים וקליינטורה קולנית, שהפכו את המקום שלו לתחליף בית עבורם.

"סול קיטצ'ן". אנדרלמוסיה תחת שליטה

המהומה השוררת שם, ריבוי התרבויות, הגודש החזותי והגיוון המוזיקלי - אלו הם מאפייניו של "בית" בעבור המהגר. הבית הזה הוא אנטיתזה לפנטזיית ההשתלבות של המהגר - זו שמיוצגת בדמותה של החברה הבלונדינית והעשירה מהאגדות - והוא מבוסס על מפגשים כאוטיים בין אנשי שוליים, זרים ומקומיים כאחד, שמוצאים בו סוג של מפלט מהטינופת של סביבתם.

לזכותו של אקין ייאמר שהוא שולט היטב באנדרלמוסיה הצבעונית שמתחוללת על המסך. אין בו רגע דל, ולמרבה השמחה גם לא התעכבות יתרה על

אסתטיקה של הכנת אוכל, שהיא כל כך שכיחה בסרטים המתרחשים במסעדות ופונים לקהל בורגני מפונק.

מה שמזכיר, אסתטיקה: המוזיקה, העשיה הקולנועית המהוקצעת, העיצוב, צילומי החוץ היפהפיים של המבורג האפורה, אפילו כותרות הסיום שמעוצבות כפוסטרים - כל אלה מעידים על מקומו של אקין כיום בפסגת הקולנוע העולמי. הנה, גם כשהוא סתם מחליט לתפוס ראש יוצא לו סרט תענוג.