אני מכיר לא מעט אנשים שהיחס שלהם למספרים מזכיר את היחס שלהם לאלוהים – משהו עמום ומפחיד שלמדנו להתייחס אליו ביראת כבוד מבוישת. תגיד להם את המילה "מדעי" והם עוברים לדום. תן להם (או מה שיותר רלבנטי – תן לילד שלהם) לעבור מבחן ממוחשב ומתוזמן שמוציא מתוכו קטגוריות מדויקות עד המקום העשירי אחרי הנקודה – והם בטוחים שנפתרו כל השאלות בנוגע לפרי בטנם בעל הקשב האלטרנטיבי. לכל אותם מודאגים אני מקדיש את הטור הזה. כסחו אותי כרצונכם, אבל תבטיחו לי שתקראו עד הסוף.
הנה תסריט אימים הורי נפוץ: יום אחד מגיע הטלפון ההוא מבית הספר. הילד מעופף. הילד מעיף דברים. הוא לא קשוב, לא עוסק במה שחשוב, לא מתרכז, כל הזמן רק מתרגז... אתה כבר יודע את העתיד לבוא. הִיר קָאמז דֶה ריטלין.
לא. עוד לא ריטלין. מרגיעים אותך. קודם כל נאבחן. נבדוק. שילך לעשות טובה. לאלה שלא משחקים במגרש ההורי, נסביר שאין הכוונה שהילד יעשה "טובה טובה" לאימו, אביו או חתול מחמדו. הכוונה היא שהוא יבצע הליך ממוחשב שלוקח 21.6 דקות (נכון שזה מריח מדויק לאללה כשאומרים שמבחן לוקח "21.6" דקות על השעון? מה רע ב-20 דקות עגולות? סתם תהייה קטנונית...), שאמור לבדוק תפקודי קשב שונים ושמו המלא והלועזי הינו test of variables of attention או בראשי תיבות, TOVA.
המיתוס ההורי אודות מבחן הט.ו.ב.ה פשוט וקטלני: זה המבחן שיקבע אם לילד שלי יש הפרעת קשב או לא. כולם כבר שמעו על "ניסוי" הטובה והריטלין: אתה בא אצל אדון נוירולוג, הילד עושה פעם אחת את המבחן, תמים ונקי מריטלין, נוטל סוכריית ריטלין פסיכודלית כדבעי ואחרי פרק זמן מסוים מבצע את המבחן שוב. או אז נוכל לראות כיצד מצילה התרופה את מערכת הקשב של העלם האומלל מליפול לתוך קרוסלת תפקוד אנדרלמוסית ובלתי חינוכית.
אז בואו נעלה אל השטח קמצוץ של נקודות לדיון, מתובלות בעדינות בטיפ טיפה חשיבה ביקורתית.
עצם העובדה שמכשיר מדידה עובד במהירות ונותן תוצאה מספרית לא מבטיחה כלל שהוא אכן מודד את הדבר הנכון! הט.ו.ב.ה מודדת תפקודי קשב ורק חלק מהם – את הקשב החזותי המתמשך. מפתחי המבחן מעולם לא התיימרו לקבוע שהוא "מאבחן הפרעות קשב". המבחן יכול לשמש למדידת תפקודי קשב אצל נורמלים וחולים כאחד – ויש שפע של תפקודי קשב שהגירסה הקלאסית שלו לא בודקת כלל (קשב סימולטני, קשב מפוצל, קשב בערוצים חושיים אחרים פרט לויזואלי) – תפקודים שהם אשכרה חיוניים ללמידה במוסד חינוך סטנדרטי.
יש לא מעט כלים לבדיקת יכולת קשבית ועיקר יתרונו של הטובה הוא בממוחשבותו, קלות העברתו והיכולת להשוות את נתוני הפרט לנתונים של קבוצת התייחסות. כל התופינים הללו משמעותם היא שזהו כלי נוח ולא מסובך, אך לא בהכרח טוב יותר. אף קלינאי זהיר ושפוי לא יקבע אבחנה רק על סמך מבחן זה. לכל היותר מדובר במרכיב אחד – לבטח לא החשוב ביותר – מתהליך הערכה כולל שנועד לענות על השאלה האם הילד סובל מהפרעת קשב, ואיזו הפרעה.
והשאלות הללו, רבותי ומוטרדי, הן "למה זה קרה?" ובעיקר "מה עושים כדי לתקן את זה?". בתחום הפרעות הקשב ולא רק בו, כל הליך אבחון שאינו מחובר להמלצות טיפוליות ברורות ומפורטות הינו אוננות קלינית ותו לא. המערכת מצאה לעצמה קיצור דרך בעייתי לשאלה זו. מבצעים את ניסוי הט.ו.ב.ה/ריטלין, רואים שהילד שיפר ביצועיו לאחר נטילת הגלולה העגולה ומסכמים בקיצור: האבחנה: ADD. הטיפול: ריטלין. להתראות ותודה על הדגים.
תקשיבו ותקשיבו טוב. העובדה שריטלין עוזר אין פירושה שזו הדרך היחידה לעזור לילד. ישנם הליכים אחרים שעשויים להשיג את אותה השפעה ולעיתים אף טובה ומתמשכת יותר. אלא מה? ריטלין הינו האמצעי היחידי שמשיג את התוצאות בכזו מהירות ולכן הוא מהווה את הכלי המועדף לביצוע ההשוואה לפני/אחרי.
יש אבעבועות קשב אחרות, שאינן קשורות לתפקודים שנמדדים ע"י מבחן הט.ו.ב.ה. אל תתייהרו. הילד עדיין עשוי לסחוב בעיה אמיתית. הוא לא בהכרח מתחזה.
נקודה למחשבה: לעיתים הפרעת חרדה עשויה להתבטא באופן דומה לאופן שבו מתבטאות הפרעות הקשב (דווקא כאן ניסוי הריטלין הוא יעיל, שכן ריטלין לא אמור בד"כ לעזור במצבי חרדה). גם כשמדובר בהפרעת קשב ראשונית, היא כמעט תמיד מועצמת ע"י בעיות רגשיות וחברתיות וטיפול בהיבט הזה עשוי להשיג שיפור בתפקוד.
קחו למשל את מופרעי הקשב בעלי האינטליגנציה הגבוהה. הם יצליחו במבחן הט.ו.ב.ה ולא נראה שיש עדות לבעיה כלשהי. מדוע? כי תבונתם הובילה אותם לפתח ספונטנית אסטרטגיות מפצות שסייעו להם לעקוף את הבעיה. הט.וב.ה תראה שהם מעל הממוצע. אל תיכנסו לשאננות. קלינאי טוב ישווה את תפקודי הקשב של הילד לתפקודים אחרים שלו (כמו שנעשה במבחני אינטליגנציה יחידנים) ורק אז יוכל להבין שהקשב מהווה נקודת תורפה יחסית לתפקודים האחרים , שנמצאים הרבה מעל הממוצע.
סיכום של המועצה לצרכנות ולניטרול צרחנות: מבחן טובה משמש רק כמקור מידע נוסף בהערכת הבעיות של הנבדק ותו לא – הוא לא מספק באמת "אבחנה מבדלת" ,כלומר אין פה נייר לקמוס שיגיד לך אם לילד שלך יש הפרעת קשב או לא – אין לו ממש ערך כמקור מידע יחידי, ואל לה למערכת החינוך להתייחס אליו בחרדת קודש כזו. סיימתי. יאללה, טקבקו לי על הראש. אני נכנס למקלט.
תודה לפסיכולוג אביב נוף מ"מכון נוף" על עזרתו בהכנת הכתבה.
גיל ונטורה
הוא אבא לשניים, פסיכולוג ומנחה סדנאות וקורסים בנושאי "הורות שפויה, הורות אפשרית
"
