טעם של פעם וטעם של עוד

"פעם הייתי", החדש של אבי נשר, הוא קודם כל סרט מרגש, קולח ומצחיק; אך בה בעת זהו גם סרטו המורכב והטעון ביותר של הבמאי מאז "זעם ותהילה" (1984). סרט שמשלב פנטזיה פילם נוארית, סיפור התבגרות מוכר ועולמם האפל של ניצולי שואה בעיר התחתית של חיפה בשנות ה-60 - ואם רוב הזמן השילוב הזה עובד, הרי זה בזכות האיפוק והרגש שעוטפים את הסרט.

"פעם הייתי" נפתח על רקע מטחי הטילים שנפלו על חיפה במלחמת לבנון השנייה, כשאריק בורשטיין (אייל שכטר) ואביו (דב נבון) נתקלים בשמה של דמות מסתורית מעברם: השדכן יענק'לה ברייד (אדיר מילר) שהלך לא מכבר לעולמו והוריש לאריק את רכושו. מכאן נעה העלילה ארבעה עשורים אחורה, כאשר הנער אריק (תובל שפיר) נתקל לראשונה בברייד, חבר ילדות של אביו מאירופה שלפני המלחמה, ונשכר על ידו לעקוב אחר משודכים פוטנציאליים.

דרך ברייד, המנהל את עסקיו המפוקפקים ממשרד קטן וחשוך, נחשף אריק לעולמם של תושביה האחרים של העיר התחתית. אל קלרה (מיה דגן), ניצולת שואה רומניה, מורה לריקודים סלוניים שדירתה משמשת מאורה למשחקי קלפים אסורים; אל הזונות, המבריחים והמהמרים; ואל בית קולנוע המקרין סרטים הודיים עממיים ומנוהל על ידי שבעה גמדים, מקורבנות מנגלה.

במקביל מגיעה היישר מאמריקה אל בית השכנים פאם פאטאל צעירה בשם תמרה (נטע פורת), ועמה רוח המרד של שריפת חזיות וסיסמאות על אהבה חופשית. נערה פרובוקטיבית זו מסחררת את ראשו של אריק, ובחברתה הוא חווה את האהבה הראשונה שלו. ציר העלילה הזה מספק לסרט את רגעיו הנוסטלגיים יותר (השתוללות המונית במזרקה לצלילי "יונה פעמונה", ריקוד ספונטני לשמע "יחזקאל"), והוא פועל בניגוד לאווירת הסרט האפלה שמאפיינת את גיחותיו של אריק לעיר התחתית.

העיר התחתית מתפקדת כפנטזיה מוחלטת - לא רק בית הקולנוע (שהיה באמת, ואכן נוהל בידי שבעה גמדים), שנדמה כמהווה את מרכזה, אלא גם הדמויות הסובבות אותו, שאינן אלא פנטזיה אוריינטליסטית נוסח הוליווד של שנות ה-30 וה-40, "קזבלנקה" סטייל. זהו הלא-מודע, המודחק של הבורגנות הישראלית החדשה, המנצחת, שחיה לה בשאננות במרומי הכרמל ומותירה את פליטי השואה (כמו גם את הפלסטיני) באזור הדמדומים הזה, פיזי ותודעתי כאחד.

בתוך העולם הזה מתפקדת דמותו של ברייד, ניצול השואה, היהודי-הפליט, כחונכת של הנער-הצבר שבביתו אינו חווה את משמעות היותו בן הדור השני. אלא שלהבדיל מסרטים מכוננים כ"רובה חוליות" (1979) או "הקיץ של אביה" (1988) - העניין פה אינו היחשפותו של הצבר אל החוויה הטראומטית של הניצול.

במהלך תסריטאי מעניין, מחבר נשר בין המלחמה שמשתוללת בהווה לבין רגש אשמה חבוי שמלווה את הנער-הצבר, גם בבגרותו, כלפי אביו הסימבולי. נוכחותו הצפה ועולה של ברייד בחייו של אריק הבוגר, ברגע המסוים הזה, מעידה על משמעותו של היהודי הגלותי, על משמעותה של החוויה הגלותית, בשיח העכשווי.

אדיר בהחלט

אפשר לראות ב"פעם הייתי" את הפרק החותם במה שניתן לכנותו "הטרילוגיה של השוליים", שבאמצעות המפגש בין עדות ("סוף העולם שמאלה", 2004), דתות ("הסודות", 2006) ועתה גם בין צברים וניצולי שואה, מבקשת לעסוק בלא-מודע של השיח היהודי-ציוני. העובדה שגיבורו הצעיר של "פעם הייתי" פועל על הגבול שבין החבורה הצברית נוסח "הלהקה" לבין העולם הגלותי-מסורתי שמתוכו היא צמחה ואשר בו היא מרדה - מעניקה לתהליך שהדמות הזו עוברת במהלך הסרט מידה של עומק ומורכבות.

"פעם הייתי". הניגודים עושים את ההבדל (צילום: סיון גליקמן)

"פעם הייתי" מייצר חיבור מרתק ואפקטיבי בין ספרות ה"פאלפ-פיקשן" ושואה, ולזכותו של נשר ייאמר שהוא פוסע במיומנות בין שני הקטבים-לכאורה הללו. הדמויות אינן מעוצבות בוולגריות (על אף ריבוי המבטאים), וכל אחת בדרכה זוכה לרגע של חסד משלה. במיוחד אמורים הדברים במאיר הספרן הבודד (דרור קרן הנפלא כתמיד), שאהבתו הנכזבת לקלרה מובילה את הסרט אל שיאו, ושדמותו פועלת על הגבול שבין הקומי והמיוסר.

אבל הישגו הגדול של "פעם הייתי" הוא בעיצוב דמותו של ברייד, שמשולבים בה עצב תהומי וקומיות אנושית. ההפתעה הגדולה היא באופן שבו אדיר מילר, לראשונה בתפקיד ראשי, מצליח להפוך את הדמות הזאת לאחת הדמויות המרגשות והזכירות שנצפו לאחרונה בקולנוע הישראלי. הופעתו אינה מועדת לקלישאות, מדויקת מאוד, צופנת סוד. הסצנה לקראת סופו של הסרט שבה

פושטת המשטרה על קיטונו בעוד הוא יושב בדממה, אוחז בידו תצלום ממוסגר של ילדה אנונימית (מן הסתם בתו שאיבד במחנות. הסרט בתבונה אינו מפרט) - היא אחד מאותם רגעים שבהם אתה חש מחנק בגרון.

יש משהו ב"פעם הייתי" שמעלה בזיכרון את סרטיו של ג'וזפה טורנטורה האיטלקי ("סינמה פרדיסו", "כולם בסדר"). סיפור ההתבגרות הנוסטלגי המובע בצבעים עזים הבולטים במיוחד בעותקים הדיגיטליים של הסרט (הצילום היפהפה הוא של מישל אברמוביץ'), המלנכוליה המתקתקה (המודגשת על ידי המוזיקה שהלחין פיליפ סארד), עולם הפנטזיה האפל והקסום כאחד, האהבה הגדולה לקולנוע "של פעם" (שלל כרזות הסרטים בעיר התחתית מעירות, לעיתים באופן ישיר מדי, על המתרחש) - כל אלה הופכים את "פעם הייתי" ליצירה שעוסקת באופן שבו הרגע ההיסטורי נהפך למיתולוגיה פרטית וקולקטיבית.