סוכה בכפר וארמון בעיר: לטייל בגליל דרך בתים

המהלך בשבילי הגליל ונופיו, איננו יכול להתעלם משני מרכיבים שנותרו בשטח ומספרים את עברו של האזור מבית ומחוץ. האחד, ביתו הזמני של הפלאח הכפרי לעת ימי קיץ ועבודת השדה והשני, קישוטי ביתו של האמיד העירוני שאחוזתו הפכה לסמל סטאטוס.

שני אלה יחדיו, מסמלים ומסמנים תהליכים גיאו-פוליטיים וסוציו-פוליטיים שפקדו את אזורינו. האחד מסמל את פשטות חייו של עובד האדמה, המחלק ימיו בין סוכתו שבשדה לביתו שבכפר, והשני את עלייתו של מעמד אצולת הממון האורבנית, שתפסה את מקומו של הפלאח וחיה חיי פאר, עד כדי כך שקישטו בתיהם באדריכלות ואמנות אירופאית שהחלה לחדור לאזורינו במאה ה-19.

בשתי קצוות אלו נוגעות המילים הבאות. בפלאח קשה היום ובעירוני האמיד, ב"שומרה" המשמשת בית וגג לעובד השדה הפשוט, ובארמון מקושט ציורי התקרה המהווה כרטיס ביקור לאצולה העירונית הנהנתנית.

מסמל את פשטות חייו של עובד האדמה. בית הפלאח (צילומים: אמנון גופר)

"עזבה" ובערבית, "שומרה"...

כביש מספר 70 מתפתל ובא אל הגליל, נושק במגע האספלט שלו את שיפולי הרכסים הבאים ממזרח. צמוד הוא כל כך אל מורדות ההר, כאילו מנסה שלא לגנוב אפילו פיסת אדמה ממישורי שפלת החוף הבאה אל הים שבמערב.

שדות הפלאחים פזורים להם בשטח המישורי, חלקם זרועי חיטה, חלקם שתולי ירק ומיעוטם נטועי עץ. השטח המישורי שבין ההר לים, עוד מקדמת דנא היה מרחבי ביצות שיובשו, או גבעות חול. פעמיים בשנה, פעם הלוך ופעם חזור, נודד הפלאח מכפרו אשר בהר אל שדהו אשר במישור. בתחילת אביב לעת זריעה ובסוף קיץ לעת דיש, ובין לבין מתרחשת סצנת חייו, חיי משפחתו ומקנהו במבנה קטן בשולי השדה הבתולי, שיהפוך תוך זמן קצר לשדה חיטה ירוק שרוחות קיץ חמות והשמש הצורבת, יהפכוהו לזהוב עד יבוא מגל.

ל"בית הקיץ" הזה של הפלאח קוראים בעברית "שומרה" ובערבית "עזבה". השוֹ‏מֵרַ‏ה הקדומה שמשה להגנה על החלקה החקלאית בעונה בה היא מעובדת. בשטחים ההרריים נבנתה השומרה מעודפי אבני סיקול, ששימשו לבניית מדרגות חקלאיות (טרסות). אולם בשטחים הפתוחים עשויה השומרה מחומרים קלים, בעיקר קורות עץ ויתרונה היה בקלות ההקמה והפירוק. רבים מהפלאחים, היו נוטעים גפן ליד השומרה וכשנשתרגו זמורותיה, יוצרים סוכת צל שנתחברה אל המבנה הארעי ונותרה על עומדה גם לעת חורף.

כמו חסידה היוצאת למסע נדודיה, כך הפלאח יוצא מביתו שבכפר, אל שדהו אשר במישור. אורז מיטלטליו, מקנהו, נשותיו וילדיו ויוצא למסע עונתי אל ה"עזבה" שלו. היא ביתו לימי קיץ והיא מרכז חייו, עד ימי קציר. את הדיש יעשו בכפר, בגורן שבה ייסוב החמור במעגל רתום אל המורג ולאחריו יזרה הפלח בקילשון את החיטה ויפריד בין המוץ לתבן.

ה"שומרה". שמשה להגנה על החלקה החקלאית בעונה בה היא מעובדת

היום כשכלי התחבורה יכול להוביליני במהירות מהכפר אל השדה בבוקר ולהחזירני לביתי בערב, השומרה איבדה את תפקידה המסורתי ומשמשת רק מחסה מפני השמש כשפורס הפלאח ארוחותיו, או אורז את תבואת שדהו טרם תצא אל השוק. בעבר העיבודים הנפוצים ביותר בקרב הפלאחים היו חיטה, שעורה ודוחן, והיום בעיקר ירקות המוצאים דרכם לשווקי הערים.

איך ולאן מגיעים:

• "העזבה של אליאס" - בכפר מעיליא, סוכה כפרית ממזרח לכפר בין כרמי הזיתים ומעל מצוקו של נחל כזיב - הגעה דרך כביש 89, נכנסים למעיליא וממשיכים בהתאם לשילוט (בתיאום מראש. טלפון: 052-2829963)
• העזבה של אבו-עג'ג - בכפר בועינה נוג'דאת, התרנגולות מתרוצצות בין הרגליים והזמני הפך קבוע (חובה לתאם הגעה מראש). טלפון: 050-4863055
• על כביש 79 - ק"מ אחד מערבית לציפורי על שפתו של הנחל - פזורות שומרות פעילות שבעליהן יקבלו אתכם באדיבות ואפילו תוכלו לקנות ישר מפרי השדה
• מסעדת "עזבה" - מסעדת תבשילים כפרית לשולי כפר ראמה על כביש 85 - שווה כל נגיסה!

תמשיחי קיר ותקרה בבתי אמידים בגליל

בשלהי המאה ה-19 החלה שקיעתה של האימפריה העותמנית. הרפורמות שהונהגו ברחבי האימפריה פתחו את שעריה ל"זרים", שלא היו בהכרח מוסלמים, והביאו לשינוי באורחות חיי נתיניה.

שני חוקים שנחשבו למהפכנים בעת ההיא, היו חוק הקרקעות החדש המחייב תשלום מיסים על פי שטח ולא על פי "ראש", והחוק המתיר מכירת קרקעות גם למי שאיננו עותמאני. מהפכה זו הביאה לעלייתה של אצולת ממון בורגנית, שבנתה בתיה בערים הגדולות כארמונות לתפארת בהשפעת האדריכלות האירופית החודרת לאזורינו, וקישטה חדריה בציורי תקרה מרשימים שהיוו בעת ההיא בבחינת סמל סטאטוס וסימן להתמערבות ומודרניזציה.

הגעת ציירי התקרה לגליל לא איחרה לבוא עם עליית מעמדה של האצולה העירונית, ואחד מאותם ציירים היא סליבא יוחנה שהותיר ציוריו וחותמו על מספר בתים בגליל. סליבא, היה יווני אורטודוקסי במקורו, ולימים חתם על ציוריו בשם "סליבא אלקודסי" כלומר, סליבא הירושלמי. הוא ניחן בשתי תכונות ייחודיות, האחת, זיכרון חזותי פנומנלי והשנייה, יכולת רישום סקיצת נוף בשטח והפיכתה לציור נוף מרשים על תקרתו של בית בעיר.

סמל סטאטוס וסימן להתמערבות ומודרניזציה. תקרה מצוירת בגליל

סליבא לא היה איש העולם הגדול וצר היה עולמו כצוהרה של הספינה, או הכרכרה שטלטלה אותו מעיר נמל לעיר אחרת ומכפר לכפר. אולם סגנונו היה מערבי וריאליסטי לעומת ציירים אחרים שהיו מאופקים יותר ומסורתיים בציורם.

הבית שבו ניתן לראות את סליבא במלוא הדרת ציוריו, הוא בית משפחת מנואר בנצרת, שם נתן סליבא דרור למכחולו וצייר נופים וזיכרונות ממסעותיו בארץ ובעולם, תוך שהוא חותם על הציור בשמו ובשנת היצירה, 1886.

בבית משפחת מנואר, שהיה בעבר בית של משפחה נוצרית אמידה, בחדר השינה ניתן לראות את העיר חיפה על השכונה הגרמנית שבה (היום שדרות בן גוריון), כנסיית סטלה מאריס שבכרמל ואפילו המסגד שבעיר התחתית ברחוב המגינים. גם העיר יפו זכתה למשיחת מכחול, והעיר עכו צויירה כאילו עומד הצייר בשפכו של הנעמן, במקום שהיום עומד מלון חוף התמרים. סליבא הכניס לציור התקרה הנאה גם את מיצרי הבוספורוס שבטורקיה וסצנת קרקס ביוון. במרכז התקרה צויירו מלאכים הנושאים בידיהם את השושן הצחור.

בתים מקושטים שכאלה מצויים בגליל כמעט בכל עיר. עכו משופעת בבתי אמידים מקושטי תקרה, כך גם חיפה ואפילו בכפר אבו-סנאן ניתן למצוא בית אמידים השייך למשפחת חיר הדרוזית, שתקרותיו הם מעשה מחשבת של ציור וצבע.

מלאכים הנושאים בידיהם שושן צחור. צוייר ע"י "סליבא אלקודסי"

איך מגיעים:

• בית משפחת מנואר במעלה השוק בנצרת. טלפון: 04-6455434 (בתשלום סמלי)
• בית פאוזי עזאר בנצרת במעלה השוק . טלפון: 04-6020469 (בתשלום - כולל סיור והסבר)

ולסיום, עניין של בחירה...

בתי המגורים אפשרו את המעבר מחיי מערות לחיים אחרים. הבית שבתחילה היה מקלטו של בעליו, הופך להיות יותר פרקטי ותואם את צרכיו ואורח חייו של האדם בחברה הכפרית, ובאותה מידה, גם בעל אמירה מוחצנת באשר למעמדו של בעליו בחברה העירונית.

זכה הגליל ויש בו בתים מאלה שבכפר ומאלה שבעיר, ואם תשוטטו ביניהם, אפשר שתגיעו למסקנה האחת - שלשבת בצילה של גפן בשדה הפתוח, טוב יותר מלישון בבית מעוטר ציורי ענבים בעיר גדולה ומנוכרת...

• אמנון גופר, מורה דרך, המתמחה בתרבות הגלילית ומחבר הספר "סודות גליליים"