המפגש הראשון, היה מעין הלם תרבותי. ידעתי שבאתי ללמוד אימון אצל איאנלה, אך לא היה לי כל מושג איך זה הולך להיראות. וזה נראה רחוק מכל מה שיכולתי לדמיין. "אומגה" הוא סוג של גן עדן הוליסטי ללימודים וסדנאות, שנמצא באפסטייט ניו יורק. בכניסה לכיתה גיליתי כ–70 אנשים, מי שיהפכו ל"אחיי ואחיותיי" בשנה הקרובה. השבוע באומגה הוא הקדמה לשנת הלימודים. הוא נקרא "סאמר אינטנסיב" וכשמו כן הוא. הלימודים החלו מוקדם בבוקר והסתיימו אחרי 22:00 בלילה, אז היה עלינו להתחיל את שיעורי הבית ליום המחרת.
הגעתי למקום מלא באהבה, אך עם רמת משמעת בלתי מתפשרת, משהו שלא נתקלתי בו בעבר. אחד השיעורים הראשונים שבית הספר מלמד הוא לקיחת אחריות, לכן כל איחור לשיעור ו/או בהגשת עבודה כרוך בקנס כספי, המוגדר כהזדמנות ללמידת אחריות ע"י תרומה לקרן המלגות של ביה"ס. כן, אז עוד לא הפנמתי - הגעתי לבית ספר של מצטיינים.
גם המעבר מעברית לאנגלית הוא לא פשוט. כמות הידע והחומר אליו נחשפתי כבר בשבוע הראשון דרשה התעסקות בלתי פוסקת בתרגום, מעבר לעובדה שהשפה האנגלית-האמריקאית היא דרך מחשבה אחרת.
שיעור נוסף, לספר את הסיפור שלך במיקרופון, מול כל הכיתה והמורים, ולקבל אימון מהמקצוענים, תוך כדי זה ממש לא קל, וזה אחר
ממה שחוויתי בבית ספר לאימון בארץ. בפעם הראשונה שנקראתי לבמה הלב שלי נשר. 140 עיניים צופות בי, מחכות למשמע קולי הרועד, ואני לא יודעת מה לומר. איאנלה מתחילה: "למה את פה"? אני בשוק. מה זאת אומרת למה אני פה? קראתם בפירוש במבחני הקבלה, מה STARTING OVER עשתה לי, הייתי חייבת ללמוד אצל הטובים ביותר. זה לא היה הסבר מספק לאיאנלה, למה מישהו מוכן לבלות כל כך הרבה שעות בטיסות מייגעות, לשלם מחירים כבדים, ולהיות כל כך מחויב. וכך 25 דקות של שאלות והתקלות, מובילות אותי לעבר הפרפקציוניזם שאני מחפשת, ומזכירות לי את הפילוסופיה של בית הספר: "אתה הלקוח הראשון של עצמך". המעניין הוא, שמאז חלפו לא מעט פעמים שעליתי על הבמה. אבל זה לא משנה, תמיד יש את הפחד, ההתנגדות הקטנה שמעכבת אותי מ"לרוץ" לשם, למרות שהירידה אחרי כל פעם כזו מלווה בתחושת הקלה, ניצחון וקירבה לכל האנשים שנמצאים שם בשבילי, חווים איתי כל צעד קדימה, מוחאים כפיים, מוחים דמעה, ומחבקים.
מהרגע שיצאתי מהבית, ועד שהגעתי ליעד הסופי, עברו בדרך כלל 26 שעות. במקרים גרועים יותר, קרה שטיסה איחרה, והפסדתי את האוטובוס האחרון למרילנד. ישנתי במקומות שקשה לדמיין, אחד מהם היה תחנה מרכזית בניו יורק. אחת המורות שלי כתבה לי השבוע לא לשכוח שיש לי משפחה גדולה בארה"ב - משפחת בית הספר. זה מדהים איך הגעתי למקום שאני לא מכירה בו אף אחד, ובכל זאת זכיתי להרגיש בבית.
1. זה לא חייב להיות כל כך קשה. זה לא ממעיט מערכנו לבקש עזרה. זה רק נותן לנו הזדמנות להיות נדיב לאחרים. אני למדתי את זה בדרך הקשה ולקחתי סיכונים, רק כדי להימנע מלבקש. הפסדתי מזה פעמיים. פעם כי לבד היה יותר קשה, ופעם שנייה בהזדמנות ליצור קירבה עם אלה שתמיד היו שם בשבילי וסירבתי לראות.
2. הסתכלו על הדברים שכבר השגתם בחיים. שאלו מה הוביל אתכם להישגים אלה, מה חשבתם? מה הרגשתם? במה האמנתם? מאיפה התחלתם? תנו לעצמכם את הקרדיט, שאתם מסוגלים להתחיל מחדש, להתבסס על היכולות שכבר גיליתם שקיימות בכם, לרכוש מיומנויות חדשות ולהרחיב את תחומי הפעילות שלכם.
3. התייחסו לעובדות במקום לפרשנות. הסיפורים שאנו נוטים לספר לעצמנו, מחלישים אותנו בדרך כלל, ומעלים את ספקות ופחדים במקום לחזק את הביטחון שנגיע ליעד.
4. "עיגול פינות" זו פשרה. אל תתפשרו על פחות מהטוב ביותר עבורכם, שאפו להצטיין. התעוזה לעשות, הלמידה שבדרך, והאומץ להתנסות, לא פחות חשובים מהתוצאה הסופית.
5. היו מוכנים לצאת מ"איזור הנוחות" המוכר. קחו סיכונים מחושבים. לחשוב כמנצח משמעו לנסות, ללמוד מהאתגרים, ולהמשיך קדימה.
בשבוע שעבר תרגלתם את ניסוח המטרות שלכם בלוח חזון, כצעד משמעותי להגשמת החלום. אחרי שהעלתם על הכתב, מה הייתם רוצים להשיג, עשו רשימה של הדברים שמונעים מכם להגיע לשם. לאחר מכן בחנו את המגבלות שכתבתם. כמה מתוך הרשימה הן מגבלות אמיתיות, וכמה מתוכן הן תירוץ ו/או פחד מלקחת סיכון. עשו את התרגיל שוב, במרחק של ימים ספורים ולמדו מהתוצאות.
יעל פילוסוף, מאמנת אישית רוחנית 054-4923833
הפרק השני: איך הצלחתי כנגד כל הסיכויים
הפרק הראשון: יעל ממריאה להצלחה בקרוב אצלכם
