טמרה: עזוב אותך מהמואזין, שב איתנו לקפה

• מספר תושבים: כ-28 אלף.

• צפיפות: כ-1,000 נפש לקמ"ר (לעומת כ-7,600 בתל אביב)

• מעמד מוניציפלי: עירייה.

• שכר ממוצע: כ-3,700 שקל (הממוצע הארצי: 7,500 שקל).

• אחוז הזכאים לבגרות: 51% (יותר מהממוצע הארצי).

• גישה: מכביש 70 פונים מזרחה.

• טריוויה: בכפר פועלת מחלבת אבו-רומי, הגדולה במגזר. את היוגורט שלה אפשר להשיג בכל הארץ.

כללי המשחק פשוטים למדי: בכל יום שישי בשעה שש בבוקר, אני נכנס לרכב, מפעיל את הסי-די, עולה על איילון ומטיל מטבע בכל צומת ראשי, עד שאני מוצא את עצמי ביישוב ערבי. אני משוטט קצת, מחפש את בית הקפה הראשון שפתוח בשעות האלה, מזמין אספרסו, ושואל את האחראי על המקום מה יש לראות ביישוב. כלומר, לו הייתי תייר, לאן היו שולחים אותי.

יום אחד גם אנחנו נצלם סרט

כמה דקות לאחר מכן התאספו מסביב כעשרה צעירים. מואזיני הכפר התחרו זה בזה ברמקולים על אזני המאמינים, אך החבר'ה מעידים ללא חשש שהדרשות אינן מעניינות אותם. עוד כמה שעות הם ייסעו ליער כדי "לשתות ולעשות על האש". שאלתי: "אז אתם השבאב?". הם הנהנו.

השבאב. שני משמאל - "קלרה" (צילומים: יוסי יובל)

זה היה שבאב חייכני ונעים יותר מאשר דמיינתי. רובם עובדים בבנייה. קלרה, למשל, עובד בשיפוצים בתיאטרון הלאומי, "הבימה", זה כמה חודשים. "נגמור בעוד שנתיים. יהיה משהו יפה", הבטיח, ונשק באצבעותיו כדי לסמן זאת. הוא יוצא מהבית בשעה חמש בבוקר מדי יום ושב לכפר בשעות הערב. בסוף החודש הוא ירוויח "ארבע וחצי אלף, נקי". הקבלן לא מרשה לו ולחבריו להישאר לישון בתל אביב, כדי שלא יסתבכו בקטטות. עד כה הוא לא זכה לצפות בהצגה של התיאטרון הלאומי. ספק אם זה יקרה בעתיד.

כמה רחובות במעלה השכונה פגשתי את מנור המאם. היא יצאה לקראתי כדי לדרוש במעשיי והזמינה אותי לביתה. בתה, בת עשר, הגישה לי מנאקיש עם זעתר ועם בצל ופלפל. אבי-בעלה של מנור הלך לעולמו שבוע קודם לכן, ונשות המשפחה התכנסו בבית להכין סעודה לזכרו. בעוד שאחת מהן העבירה פולי קפה שנקלו בתנור המשפחתי לתוך צנצנת גדולה, מנור סיפרה ש"השבעה" המוסלמית אורכת שלושה ימים, ושבתקופה זו מגיעים לבקר מנחמים רבים וסועדים עם המשפחה. "שלושה ימים אנחנו שותים קפה בלי סוכר".

מרבית המשפחות בכפר קולות את הקפה שלהן בתנור מיוחד

היום השביעי לאחר המוות הוא בעל משמעות סמלית. אחרי לכתי ייצאו בני המשפחה לחלק לשכנים את "קעק אל-אצפר", כעך צהוב מתובל בכורכום, המתאים במיוחד לאכילה לצד בשר כבש. "לכל משפחה מחלקים 11-5 כאלה, לפי גודל המשפחה. סך הכל חמישים קילו". הבת הקטנה צצה שוב ונתנה לי כוס קולה, והאם הגאה סיפרה שלפני כמה ימים עלתה הקטנה בעצמה לקבר הטרי של הסבא, והקריאה שם את סורת אלפאתחה מהקוראן. קשה לאבד סבא, וקשה עוד יותר לאבד אותו לאחר שהוא גר בקומה מעלייך במשך כל ימי חייך.

חילוני לאללה. אבל מאמין, מאמין

ירדתי מערבה במורד גבעת הגליל התחתון שעליה ממוקמת טמרה, ועברתי דרך בית הקברות שבו נטמן הסב. הגעתי לחנות החיות של אסלאם עואשי, השוכנת לא רחוק מהכניסה לכפר. "הכי הרבה קונים ארנבים", סיפר. "אבל יש גם כאלה שמזמינים חתול או כלב. בבית יש לי את קטיה", נאם בגאווה, והראה לי תמונה של חתולה פרסית יפה על מסך הפלאפון שלו. "אותה אני לא מוכר בשום מחיר". השפעתו הרבה של אסלאם ניכרת בכפר, שברבות ממרפסותיו ניתן לראות כלובים מהם עולים ציוצי תוכים שונים. "אפשר להשיג אצלך בנדוק?", התעניינתי. "לא מוכר. בשביל מה לך?" דחה את דבריי. "יש לי בבית כנר, בנדוק זה אפס לידו. כל היום הוא שר. מסטול".

כבש שחוט או ארנבים לליטוף? כדאי לא להתבלבל בין שתי החנויות הצמודות

החנות הצמודה שייכת לחברו הטוב של אסלאם. הוא קצב, וכמו בסצינה ממחזה סאטירי, שלטי הפרסום הצמודים זה לזה מציעים בשר חי לליטוף, לצד בשר מת לזלילה. "הבשר שלו כשר", הבטיח אסלאם, "רק לפני חמש דקות היה כאן הרב מרדכי, המשגיח". כששאלתי מה עוד אפשר לראות בטמרה, סגר אסלאם את החנות במיוחד עבורי והתעקש להסיע אותי למרומי גבעה שממנה השקפנו על הכפר. "רואה את שני הסקאדים האלה?", הצביע לעבר צריחי מסגד, בכיוון דרום. "שם אני גר". שאלתי אותו אם הוא מתפלל. "אני חילוני לאללה. אבל מאמין. כי אין עוד מלבדו".

ביס של אלופים

מן הפסגה לקח אותי אסלאם לחווה המקומית, שם החזיק בעבר את סוס המרוץ שלו. המאמן המקומי, מוחמד נג'מה, היה עסוק בהלבשת ראשיה על סוס לבן ויפה. הסוס של אסלאם היה מתחרה במרוצים, אבל מחמד ואסלאם צחקו כששאלתי אם אסלאם היה זה שרוכב עליו. התברר שזה לא פשוט להחזיק סוס מרוץ אמיתי. המאמן הוא זה שמתרוצץ איתו באימונים, ורוכב מקצועי מדהיר אותו במרוצים. הבעלים נאלץ לצפות בו מהטריבונה במתח.

מכולת מאולתרת. מציעה כל טוב

קפה המדבר, קפה שעועית

אסלאם החזיר אותי למכוניתי, שחנתה בכניסה לכפר ליד הסניף הראשון של "קופי בין" שנפתח במגזר הערבי, ואחד היחידים בצפון. הסניף מתגאה גם בכך שהוא מציע תפריט מגוון, שבו לצד "לאטה תאווה טרופי" מגישים שיפודי פרגיות עם חומוס-צ'יפס-סלט. קבוצת מטיילים שישבה בו ניהלה דיון סוער בשאלה האם פרגיות הן בשר או לא, ואילו אני התחבטתי דווקא בשאלה אם להזמין עוגת גבינה פירורים או עוגת שוקולד. לרקע צלילי ערוץ טלוויזיה לבנוני שניגן להיטים מקומיים, החלטתי ללכת על הגבינה. "איך אומרים עוגת גבינה פירורים בערבית?" שאלתי את העובד נור טאהא. "עוגת גבינה פירורים", מסתבר.

מוכר 70-80 קילו, ותמיד בהאזנה לטלפון. עאטף אבו-אלהיג'א

כ-300 מטרים משם מצאתי את חנות המכולת של עאטף אבו-אלהיג'א, הקולה וטוחן את תערובת הקפה המסורתית שלו, "אלבאדיה" (המדבר). "אני לא מתחרה בנח'לה, יש לי לקוחות קבועים שרגילים לטעם שלי", הסביר. הוא הדגים כיצד הוא מערבב שתי כפות גדושות של הל בצנצנת קפה גדולה, ואמר שמרבית המשפחות בכפר מעדיפות לקלות את הקפה לבד בתנור מיוחד, ואז מביאות אותו לטחינה אצלו - או אצל אחד ממתחריו.

"אני מוכר 70-80 קילו בשבוע, ומשפחה כאן שותה בממוצע עשרה קילו קפה בחודש. אלא אם מישהו מת, ואז מתקשרים ואומרים לי 'תכין 25 מר'".

• בשבוע הבא: יוסי מטייל בפרדיס
  

לכתבות קודמות "בשביל הדו-קיום":

• ג'סר א-זרקא: כפר הדייגים האחרון לחופי ישראל
• סכנין: שיחות על אללה, אסלאם וכדורגל נשים
• רהט: ביקור בעיר הדרומית שאינה שוקת שבורה
• באקה אל גרבייה, העיר שחולקה לה יחדיו
• כדורגל בשילוב מצות: אום אל-פאחם שלא הכרתם
  

• לכתבות ותמונות נוספות של יוסי יובל