על רקע עונת הגאווה החלה בימים אלה פרסמה קבוצת רבנים אורתודוכסיים מארה"ב וגם מישראל 'מסמך עקרונות'
הקובע כי על הקהילות לחבק את החד-מיניים ולהכיר בזכותם הדתית שלא לנסות לשנות את נטייתם, או לנסות להניע אותם לתהליך של נישואים סטרייטים. בנוסף קוראים יוזמי המכתב לקבל יהודים עם נטיות הומוסקסואליות כחברים מלאים בבית הכנסת ובבית הספר הקהילתי, ולהעניק להם יחס זהה לזה שזוכים לו אחרים.
המסמך הרבני מכמיר הלב זכה לעידוד רב ולאמפתיה אמיתית מצד גורמים רבניים רבים כמו גם מן הציבור הרחב, שכן מה יותר יפה ונוגע מגישה אוניברסלית, משתפת ורגישה כלפי כל יהודי, ללא בחינה פרטנית של נטיותיו האישיות? מה מתאים יותר מקבוצת רבנים תומכת המבקשת לסייע לאותם נפשות אבודות ולקבל אותם בזרועות פתוחות?
אלא שב"מסמך העקרונות" המרשים, עם כל יופיו ואנושיותו, חבוי נתון אובייקטיבי אחד, שמסרב או מסורב לצוף על פני השטח: היהדות
| דעה אחרת |
|
| גאה ברבנים / חן ארצי-סרור |
|
לכולנו יש דוד שלא שומר שבת, חבר שאוכל חזיר וחברה שלא הולכת עם כיסוי ראש. אז למה כ"כ קשה לדתי עם ההומואים? חן ארצי-סרור על המראה שמציב לציבור מסמך הרבנים |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
מעולם לא קיבלה, ולעולם לא תקבל התנהגות הומוסקסואלית, ויהיה הדבר מצער ככל שיהיה. משכב זכר היא מן העבירות החמורות שבתורה ולא ייתכן למצוא לה היתר בגלל טבעו או יצרו של העבריין. ניתן כמובן לטעון כי סמכותה של התורה אינה מקובלת או רלוונטית לימינו, אך כל עוד דת ישראל עומדת לנגד עיניהם של המתחבטים והמתייסרים בקונפליקט הבלתי פשוט הזה, חשוב להדגיש באוזניהם כי השילוב של התנהגות הומוסקסואלית עם "דת ישראל" אינו אפשרי בשום צורה, ואינו משאיר פתח להיתר.
אמת גדולה זו מקובלת, כך נדמה, גם על דמויות הנחשבות מתונות או ליברליות יותר, כמו הרבנים שרלו ופרבר, ואחרים החתומים על הטקסט, שלטעמם לא בא אלא "לקרב" את בעלי הנטייה. רק שהמסמך החדש מייצר פעולה קוטבית לגמרי: הניסיון לייצר מוטציה יהודית טרנסקסואלית מזן מיוחד שאינו נאסר על פי ההלכה, או כזה ש"צריך לדבר עליו ולקיים דיון" כפי שהתבטא אחד מן החותמים "כי באורתודוכסיה המודרנית לא מטאטאים דברים מתחת לשטיח אלא מקיימים בירור רציני, בסיסי והכי שקוף" אינו אלא זריית חול מסוכנת בעיניהם של ההומוסקסואליים הדתיים, העשויים לתלות ברבנים תקוות וציפיות שלעולם לא יתממשו.
חשוב לציין ולחזור ולומר: אין דבר כזה "הומו דתי". הומוסקסואל בהגדרה הוא אדם שחייו המיניים כוללים פעולות ומעשים המבטאים
את משיכתו המינית לבני מינו, ולהגדרה הזו אין מקום ביהדות ההלכתית כפי שהיא. פועל יוצא מהנחה זו הוא כי נטיות בלבד לא הופכות אדם ל"הומו" כמו שהרהורים תמימים על גניבה לא משנים את הסטטוס ל"גנב". רשימת הרבנים שקראה לקבל אדם עם נטיות הומוסקסואליות בלבד כחבר בקהילה עושה עוול לאדם שאין בינו לבין ההומוסקסואליות דבר מן הבחינה ההלכתית. מאידך, אם חטא האדם וחזר ושנה בחטא חמור זה, צריך לזכור כי הוא עבריין שנכשל באחת מן העברות החמורות בתורה שעליה נאמר "יהרג ואל יעבור". לצד הלכה חדה אך קרדינלית זו אפשר להגביל ולדבר על רמת הדחף ועל הלכות "שוגג" ו"אנוס", אך לא ניתן להתעלם מבסיס החוקה ההלכתית האוסרת, ובעיקר מגנה את האקט הנ"ל מכל וכל.
מה כן יש איפא לומר ולייעץ לאותם נפשות מעונות החפצות לשמוע את תפיסתה של היהדות? קשה מאוד להשיב. בוודאי לא למי שמעולם לא חווה את ייסוריהם האקוטיים של נשמות מתחבטות ומפרכסות אלו. מותר אולי רק לצטט את דבריו של הפרופסור ליבוביץ' המנוח, שבתשובה לצעיר שנתון היה במצוקה דומה כתב כי "ייתכן שהמקבל עליו את העול של עבודת ה' דן את עצמו לסבל או לייסורים בחייו, אך כנגדם הוא נעשה מודע לכך שהוא נמנה עם 'גבורי כח עושי דבר ה', שהיא המדרגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להשיג".
