פרשת "נצבים" פותחת בתיאור מפואר של מעמד כריתת ברית, ערב הפרידה ממשה והכניסה לארץ ישראל (דברים כט, ט-י): "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ".
למרות השגב, אני נתפסת לפרט קטן וכאילו שולי בתיאור המעמד. בתיאור של "כל איש ישראל" הניצבים לפני ה' מצוינים שני בעלי תפקידים משולי החברה - "חוטב עציך" ו"שואב מימיך". סקרנותי לפרטים לא מאפשרת לדלג על התיאור הזה. כאילו קפצנו כמה שנים קדימה, כאילו מישהו התבלבל בסיפור ובעצם אנחנו עם היושב על אדמתו ולא חבורת נוודים במדבר. חוטבי עצים ושואבי מים?!
תאוות הקטנות אינה כמובן תחביב פרטי שלי, אלא מורשת מפוארת של אבותנו הדרשנים. כמה וכמה מדרשים תוהים על נוכחותם של חוטבי עצים ושואבי מים בקרב עם הנוודים במדבר. והנה התשובות, כפי שהן מובאות במדרש תנחומא (תנחומא, בובר, ניצבים ה): "ראשיכם שבטיכם. אף על פי שמיניתי לכם ראשים ושופטים זקנים ושוטרים, כולכם שווים לפניי, שנאמר 'כל איש ישראל'. לכך נאמר 'כל איש', שבשר ודם מרחם על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, אלא 'ורחמיו על כל מעשיו' (תהלים קמה ט), על הזכרים ועל הנקבות, על הצדיקים ועל הרשעים, שנאמר 'מחוטב עציך עד שואב מימיך' (דברים כט י)...
"אמר רבי יצחק בן טבלי: מלמד שבאו הגבעונים אצל משה ולא קיבלן, ובאו אצל יהושע וקיבלן".
ההסבר הראשון והחשוב ביותר שמציע הדרשן להזכרת חוטבי העצים ושואבי המים הוא מוסרי: "אף על פי שמיניתי לכם ראשים ושופטים... כולכם שווים לפניי". אף פעם לא מיותר לחזור ולהזכיר – כולנו, נשים, גברים, ילדות וילדים, צווארון כחול וצווארון לבן. אותו צלם אלוהים בדיוק.
ואם על מנת שהדבר הזה יהיה ברור צריך לשלב דמויות פיקטיביות בתיאור המקראי – אדרבא. תבוא צרימת הזכרתם של החוטבים והשואבים, ותזמין אותנו לשוב ולהזכר: כולנו נבראנו בצלם אלוהים ועם כולנו נכרתה הברית.
חוטבי העצים ושואבי המים של פרשת נצבים שייכים בעצם לסיפור אחר, כך אומר לנו הדרשן בהסבר השני. אם נתקדם במנהרת הזמן, נגיע לחציית הירדן ולמלחמות יהושע, ושם בפרק ט' של ספר יהושע, נמצא את הגבעונים, שנבהלים מעם ישראל ופונים בעורמה ליהושע וטוענים בפניו "מארץ רחוקה מאוד באו עבדיך לשם ה'". וכראיה, הם מוציאים מכליהם לחם יבש ונקוד שמצבו העגום אמור להעיד על הזמן הרב שבו הלכו אחרי בני ישראל במדבר (וכמובן שמניעיהם היו דתיים טהורים).
אני שמחה שיהושע מאמין לגבעונים ומקבל אותם, כיוון שכך נחסך מעט דם בארץ הזו. יחד עם זאת, תמיד תהיתי על תמימותו של יהושע, המנהיג הצבאי הגדול. לגבעונים יש אינטרס ברור להסתפח אל השבט המנצח. לחם יבש זו ראיה עלובה של ממש. איך יהושע האמין להם? איך?
בכל מקרה, כשהתגלתה התרמית כבר היה מאוחר מדי, יהושע נשבע לגבעונים הרמאים שבועת אמונים והוא לא היה יכול להפר אותה. הפתרון היה הפיכתם לעבדים (יהושע ט, כא): "וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם הַנְּשִׂיאִים יִחְיוּ וַיִּהְיוּ חֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְכָל הָעֵדָה". הנה כי כן, לשיטתו של הדרשן, חוטבי העצים ושואבי המים, התגלגלו אל מעמד נצבים הישר מספר יהושע.
ההסבר שהחוטבים והשואבים הועברו מיהושע לדברים אפשרי כמובן, אבל התוצאה עדיין חסרת פשר. למה העביר המספר את הגבעונים במסלול המוזר של מנהרת הזמן והנחיתם בימיו האחרונים של משה במדבר?
נדמה לי שהדרשן (ואולי אפילו הסיפור המקראי עצמו) מזמין אותנו להשוות בין משה ליהושע. על פי המדרש, הגבעונים ביקשו להסתפח אל עם ישראל כבר בימי משה, אולם משה, המתוחכם, הבין את התרגיל ולא קיבל אותם. זכר לכך נמצא בפסוקים שלנו לפיהם חוטבי העצים ושואבי המים היו, בזמנו של משה, מבני עמנו.
הגבעונים לא התייאשו, הם המתינו בשקט וחזרו שוב על התרגיל בימי יהושע. אותו הם הצליחו לרמות, ומאז יש לנו עבדים ואנו פטורים מהצורך לעסוק ב"מלאכות בזויות".
הטעות של יהושע סידרה לנו חיי אדנות נוחים, שאותם מנעה מאיתנו זהירותו של משה. אז מסקנה אפשרית אחת
היא שמנהיגים זהירים ואחראים זה לא הדבר הכי משתלם.
מסקנה אפשרית שנייה היא שאלוהי האנשים הקטנים, הנגלה אלינו בספר דברים, רצה לראות אותנו בכל הגדלים והתפקידים. ולמה הוא רצה זאת? בשביל ללמד אותנו שרחמיו על כל מעשיו. בימי מנהיגותו של משה לא הצלחנו להימלט גם מהחוויה הדתית השוויונית והלא נעימה הזו. בימיו של יהושע כבר עמדה לנו טעותו והצלחנו "לחסוך" לעצמנו מסע דתי מסובך אחד – מסעם של האנשים הקטנים. אנחנו אף פעם לא קטנים, מה פתאום.
בעקבות פרשת החוטבים והשואבים, הייתי רוצה לאחל לכולנו, שתהיה לנו שנת קטנות. שנקבל על עצמנו בשמחה "את השיר הפשוט של הלחם" ושל שאיבת המים וחטיבת העצים. שנוסיף לשים לב לפרטים הקטנים והגדולים של התורה ולא נקפח אף אחד. ושלא נתכבד בקלון חברינו, בימי הקטנות שלהם.
שנה טובה.
