"ז'טם מון אמור", סרטו של אביגדור וייל שעולה החודש להקרנות בסינמטקים של תל אביב וירושלים, הוא דרמה קומית עצובה שעניינה בדידות.
אלא שתיוג מעין זה עושה עוול לסרט, שפועל מעבר להגדרות ז'אנריות וסגנוניות מקובלות, וכדי להיפתח אליו יש לעמוד תחילה על מקומו הייחודי של וייל בנוף העשייה הקולנועית המקומית. וייל, עורך ותיק ומוערך ("שתי אצבעות מצידון"), הקדיש את השנים האחרונות ליצירתה של טרילוגיה מרגשת ומרתקת של תיעוד אישי - "דיבורים" (2006), "פאק דה עובדות" (2008) ו"מורה דרך" (2008) - שבמהלכה רתם את מצלמתו לבחינה ביקורתית וכואבת של מקומו כאב, כבעל, כאח וכבן בקרב משפחתו.
"ז'טם מון אמור". ממשיך את דיונה של הטרילוגיה
מובן שאין במעשה זה משום ייחוד - מתעדים רבים, בארץ ובעולם, נדרשים בעשורים האחרונים למצלמות הוידאו הקטנות והמשוכללות כדי לחטט ולנבור בפצעים אישיים ובמורסות משפחתיות, באופן שגובל לעיתים בנרקיסיזם מעצבן וברחמים עצמיים חסרי שליטה, שלא לדבר על היענות מרתיעה לייצר מציצנות החבוי בכל צופה.
אלא שהטרילוגיה של וייל השכילה להימנע מכל אלה בזכות הפתיחות המפתיעה שגילו בני המשפחה למול מצלמתו, תחושת הכישלון שהעניקה לה את עוצמתה והאקסצנטריות המלבבת שסיפקה לה אישיותו של הבמאי; כמו גם הצילום בשחור-לבן מגורען וחשיפת היתר לאור (בשני הסרטים הראשונים), שייצרו תחושה ואסתטיקה של ניתוק הסיטואציה הפרטית מכל הקשר פומבי והיסטורי.
"ז'טם" כמו ממשיך את הדיון במתחים משפחתיים שהופיע בטרילוגיה הנ"ל, אך הפעם במסווה של בדיון שמתחזה לתיעוד. וייל עצמו מגלם את דמותו של ארי קורצווייל, דוקומנטריסט שמתעד במצלמתו אנשים בודדים. אשתו (איריס הרפז), שמואסת בתיעוד האובססיבי שלו גם את סביבתו וחייהם, מחליטה לעזוב את הבית ובעקבותיה עוזב אף הוא ונהפך להומלס. אך גם ברחוב מוסיף ארי לתעד את שיטוטיו ובדידותו, כאילו לא ייתכן רגע בחייו מבלי נוכחותה של המצלמה.
"ז'טם" עוסק במקומו של התיעוד העצמי בהתמודדות עם תחושה של בדידות וחידלון, וגם באופן שבו נהפך הפרט המתעד לדמות, ספק נוכחת ספק נעדרת מהעולם. המצלמה של קורצ(ווייל) מחטטת ומגוננת, מתעדת באובססיביות ומשמשת גורם מפריע ביחסיו עם סביבתו (בעיקר אשתו). היא המקור לביסוס של שליטה וסמכות גברית ויצירתית, אך גם מתעדת את רגעי מצוקתו של הגיבור, ותמיד-תמיד וכצפוי משמשת מושא להתייחסות מצד הסובבים אותו.
מתוך הסרט. התיעוד כאובססיה
באחת הסצינות המשעשעות בסרט, מזמינה האישה אל ביתם אלמן מבוגר ובודד (אשר ברנשטיין) שהיא פוגשת תדיר ברחוב. ארי, המשוכנע שהגבר הוא מאהבה של אשתו, הופך את הביקור הזה לסיטואציה חנוך לוינית שבמהלכה הוא שב ומשפיל את האורח הנבוך, מבלי שיעזוב אפילו לרגע את המצלמה. זוהי סצינה המבטאת, כבקליפת אגוז, את נושאיו המרכזיים של הסרט - החרדה מפני ערעור התא המשפחתי, התיעוד כאובססיה והתלות המוחלטת של הגיבור במצלמה כמתווכת בינו לבין המציאות.
"ז'טם מון אמור" נובע מתוך הטרילוגיה הדוקומנטרית שהוזכרה לעיל של וייל, ומעיר עליה. אך בעוד בסרטים ההם (שניחנו באסתטיקה של יצירה ביתית-
חובבנית), למצלמה ולפעולת התיעוד העצמי והמשפחתי היתה פונקציה תרפויטית ומשחררת, הסרט הנוכחי מסתיים בתחושה בוטה יותר.
התקשורת הבינאישית, כמו גם מילות האהבה הבנאליות שבכותרתו, אינן אפשריות עוד ללא תיווכה של המצלמה. המסקנה הזו ודאי לא מהדהדת פה לראשונה - אך יצירתו המקורית, האותנטית והפרטית כל כך של וייל (בסרט מופיעים גם אשתו ושניים מילדיו, והוא צולם בביתו בתל אביב) מעניקה לה אופי מיוחד.
- ההקרנות הקרובות של "ז'טם מון אמור": סינמטק ת"א - 09/09, 15/09, 23/09; סינמטק ירושלים - 07/09, 23/09
