שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    כשהכוונה נותנת אמונה
    התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, יחד עם מוזיקאים אורחים, הפכו את היכל התרבות לבית כנסת שמח, בערב מרובה שיאים בו הקהל הפך למתפללים והפייטנים שעל הבמה לחזנים

    תל אביב פתאום נראתה קצת ירושלמית. היכל התרבות עירבב אמש (ב') גברים ונשים גלויי ראש וגם מכוסי שיער בכל מיני גילאים וצבעים, שהקונצרט שלהם הורכב מתפילות. על הבמה נפרשה התזמורת האנדלוסית הישראלית אשדוד, בניצוח שמואל אלבז ובהרכב של 40 נגנים מצוינים, שכלל, כמו שאבחן ג'קי לוי מנחה הערב, "מעורב ישראלי - כאלה שמנגנים עם תווים, ואלה שמסתדרים בלעדיהם ונגינתם נעזרת במסורת".


    מעורב ישראלי, עם תווים ועם מסורת (צילומים: דודו אזולאי)

     

    מסורת היתה מילת הקוד, שהפעילה את המנגנים, השרים והקהל. העיתוי: סמוך לראש השנה ולימים הנוראים, תקופה מרוצפת בתפילות, פיוטים ומזמורי סליחות. למה בעצם סליחות? ג'קי לוי סיפר על יונה הנביא, שנמלט מאימת שליחותו והסתתר באונייה. אחד הספנים שאל אותו "בן אדם, מה לך נרדם"? – משפט המפתח שעליו מתבססות הסליחות שהם "האירוע היהודי המוזיקלי ביותר. אפילו יותר מפורים ומחנוכה. תן ליהודי לבקש סליחה", המשיך לוי, "והוא פוצח בשיר".

     

    ואכן, השירים – מלווים בנגינה מרהיבה – מילאו את הבמה, מתובלנים למכביר בכלי מיתר והקשה מזרחיים. רשות השירה ניתנה תחילה למקצוענים שבאו מהתחום - החזן ר' חיים לוק וסולן התזמורת האנדלוסית ליאור אלמליח.


    חגיגה של מסורת בהיכל התרבות

     

    בחסדי קולם הם החיו מנגינות וטקסטים עתיקים, שמילותיהם הוקרנו על שיקופיות (יוזמה מבורכת שמתחילה לצוץ בהופעות שבהן מכבדים גם את המילים) ושמחבריהם נושאים שמות מפוארים כמו רבי יהודה הלוי ("ישן אל תירדם", "יה שמע אביונך") ורבי משה אבן עזרא ("אל נורא עלילה"). ר' לוק עודד את הקהל להצטרף אליהם. "כולנו צריכים לבקש סליחה", הוא אמר בחיוך, "לא רק הפייטנים".

     

    כשהאולם הופך לבית כנסת

    והקהל נענה בשמחה. המוזיקה פשוט דרשה את זה, בקצב הולך ומתגבר, עם שירים ידועים כמו "אדון הסליחות", שממש מתבקש לשיר אותם. האולם הפך לבית כנסת, הקהל למתפללים והפייטנים שעל הבמה לחזנים, על רקע האקוסטיקה המשובחת של היכל התרבות.


    הזמרים הפכו לפייטנים, והקהל למתפללים

     

    הצטרפו אליהם, טיפין-טיפין, גם מוזיקאים שלכאורה באים מז'אנרים שונים לחלוטין, אך כל אחד מהם כבר הוציא אלבום "יהודי" רלבנטי לחלוטין. מאיר בנאי, בג'ינס, קסקט וחיוך ("זה היכל התרבות, אבל מותר לכם להשתעל"), שר את "לך אלי תשוקתי" (פיוט שפותח את תפילת ערב יום הכיפורים) שהלחין למילים של ר' אברהם אבן עזרא והוא מבצע גם באלבומו האחרון.

     

    התזמורת עיבתה את הלחן היפה עד שלמרבה הצער השיר הסתיים, אבל אחריו הגיע הפיצוי – השיר "שמע קולי". המנגינה שלו התגברה ופילסה דרך לשיר הקצבי, שבנאי שר בהתלהבות, ממחיש את התובנה של ג'קי לוי על הניגוד הכה יהודי בין מילים מיוסרות (עֲנֵה עָנִי שְׁפַל כָּל הַשְּׁפָלִים") ללחן עליז, שהאנרגיות הרוקיסטיות של בנאי הלהיבו עוד יותר.

     

    "היכל התרבות הפך להיות קטן", ציטט ג'קי לוי מישהו מהקהל, ומישהו אחר רמז במילה אחת על הצעד הבא המתבקש – "קיסריה".


    מאיר בנאי. הקהל רוצה קיסריה

     

    קובי אוז, מלווה במיכה שטרית, איחל לכולם: "מי ייתן ובשנה נהיה חברת מופת, שדואגת לכל החלשים שבה", ושר עם שטרית (שהוציא עם אלמליח אלבום פיוטים בשם "אלמליח לרוז שטרית") את "שוועת עניים" - פסוקי תהילים רלבנטיים שהלחין ושר באלבומו החדש "מזמורי נבוכים". מאוחר יותר הוא גם הוסיף את "אלוקי", שיר שמשלב הקלטה של סבו נסים מסיקה ז"ל, ואת "געגועיי לגעגועים" החפלאי.

     

    אחרי הפיוטים הגיעו הלהיטים

    בחלק השני של המופע, אחרי ההפסקה, בין הפיוטים שהמשיכו להוביל לוק ואלמליח, הושמעו גם להיטים שהטקסטים שלהם מהדהדים את נושא הערב. וכך, מאיר בנאי העניק ביצוע – מעט מהוסס ולא מדויק, אך מלא רגש - ל"שער הרחמים" שלו. "שירו של שפשף" (שכתב לו יאיר ניצני) הלם גם הוא את המעמד במילותיו "וחושב תמיד שהכוונה נותנת אמונה", הפעם הביצוע סחף.

     

    מיכה שטרית הוסיף את "בגלל הרוח" (והודה ללאה שבת "שהרימה את השיר מהרצפה כי זרקתי אותו" והלחינה את השיר, ולשלומי שבת המבצע המקורי). קובי אוז הצטרף אליו בעונג, ובהמשך ליאור אלמליח שר איתו את "שמחות קטנות". "יהללו, יהללוך מלאכים", הם שרו עם הקהל, והערב הזה באמת היה מהולל ומרובה שיאים.

     

    האחרון שבהם היה כאשר משני צידי הבמה נעמדו שלושה נערים לבושים לבן ותקעו בשופרות, ותוך כדי כך הגיעו לוק, אלמליח, שטרית ואוז. הפיוט שאיתו בחרו לסיים את המופע היה "אל נורא עלילה", שמושר בתפילת נעילה - החותמת את יום כיפור. תוך כדי השירה המרוממת, ששת הנערים תקעו שוב בשופרות, ותקיעתם נשמעה כמו צפירה, זועקת ומעוררת יראה. השירה והמוזיקה גברו עליה וריחפו מעליה, וכך גם מבטי האנשים.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "כשהכוונה נותנת אמונה "
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    תל אביב נראתה קצת ירושלמית
    צילום: דודו אזולאי
    אוז. שנהיה חברה למופת
    צילום: דודו אזולאי
    7 לילות
    מומלצים