החיים מתחילים אחרי הסרט

השם המסורבל – "האויב שבפנים: החיים שאחרי" ("Resident Evil: Afterlife 3D") צריך להיקרא כמו ברקוד שמקטלג את הסחורה. "האויב שבפנים", החלק הראשון בשם, הוא המותג הבסיסי והמוכר – עיבוד קולנועי לסדרת משחקי מחשב, העוסקת בחיסול זומבים, שמקורם בווירוס שיצר תאגיד Umbrella האיום, תוך מלחמה מתמדת בנציגי התאגיד.

הפרק הראשון (2002) הסתפק בשם המותג. השני (2004) כבר קיבל את התוספת "אפוקליפסה" בכדי להבהיר את אסון התפשטות המגיפה. השלישי (2007) "השמדה" להבהיר את תוצאותיה. ומה כבר יכול לבוא אחרי השמדה? רק "החיים שאחרי (המוות)". כי מסדרת סרטי אימה מדע-בדיוני שעדיין מצליחה להכניס כסף, גם המוות אינו משחרר.

צילומי תלת-ממד, עלילת חד-ממד

החלק האחרון של שם הסרט - "3D" מעיד, כמובן, על ייחודו של הסרט הזה ביחס לסרטים הקודמים. אם יש מגיפה שמתפשטת מהר יותר מווירוס ה-T הרי שזוהי מגיפת התלת-ממד בהוליווד. כמה ראוי, אם כך, ששתי מגפות אלו שילבו זרועות. לזכותו של האדם המהווה את הכוח המניע מאחורי סדרת הסרטים, הבמאי הידוע לשמצה פול אנדרסון ("הנוסע השמיני נגד הטורף"), עומדת העובדה שהוא צילם את הסרט במצלמות תלת-ממד ולא הסתפק בעבודת פוסט-פרודקשן חסכנית ומחופפת מהסוג שראינו כמה פעמים בשנה האחרונה ("התנגשות הטיטאנים").

כעבודת תלת-ממד הסרט לא רע. מי שראה ונהנה מהסרטים הקודמים, מקבל כאן שדרוג נוסף של החוויה. מכל בחינה אחרת נשמר הדשדוש המאפיין את הפרקים הקודמים. דמויות לא מעניינות, עלילה נטולת כל סבירות, המותירה את הצופה אדיש. המעמד של סדרת "האויב שבפנים" כשימוש החלול ביותר בדימוי של זומבים - נשמר.

לא מפחדים אפילו מזומבים. יובוביץ' ושותפיה

כל מה שיש לסדרה להציע הם קטעי אקשן המתיימרים לספק וירטואוזיות צורנית בהצגת חיסול יצורים דמויי אדם, ואת יופייה של השחקנית הראשית מילה יובוביץ'. קטעי האקשן משתפרים בזכות התלת-ממד, אך, מנגד, בשונה מהסרטים הקודמים, לא נמצא בסרט זה תירוץ הולם להפשיט את יובוביץ'. לא בטוח איזה מהאפקטים יותר אטרקטיבי.

הסיפור שלא נגמר

העלילה מהווה המשך ישיר של הסרט השלישי. גם צופה שלא ראה את הסרטים הקודמים יבין את הרקע באופן מספק בזכות קטעי פלשבק מרושלים ויומן מצולם מגוחך שמנהלת גיבורת הסרט. התעלומה האמיתית שלא תיפתר עבור צופה זה היא מקור חולשת הדעת, שגרמה לו לקפוץ על העגלה בחלק הרביעי, למרות שלא הפסיד דבר כשלא ראה את הפרקים הקודמים.

אליס (יובוביץ'), שהפכה במהלך הסרטים הקודמים למוטנטית בעלת כוחות על (פיזיים ומנטאליים), מתקיפה בתחילת הסרט את המטה התת קרקעי של תאגיד Umbrella. מסייע לה צבא של שיבוטים ששוכפל מהמטען הגנטי שלה. היא מצליחה במשימתה, אך הצלחה זו עולה במחיר חיסול השיבוטים (אין מה לדאוג, נראה שלאף אחד לא איכפת במיוחד מגורלן), ואובדן כוחות העל שלה. אלברט ווסקר (שון רוברטס), ראש התאגיד, בעצמו סוג של מוטציה גנטית בעלת כוחות שקולים לאלו של אליס, מזריק לה נסיוב המבטל את כוחות העל.

יש גם זכרים בסרט. מתוך "האויב שבפנים: החיים שאחרי"

באותו פשטות שבה הכוחות אובדים במשחק מחשב, גם אליס חוזרת להיות בת אדם. ליתר דיוק, בת אדם שיש לה את יכולות שקולות לאלו של לארה קרופט, כלומר, מאוד רחוק ממגבלות פיזיות אמיתיות.

אליס בארץ הפלאות

אליס מגיעה למקום המפלט באלסקה, אליו נמלטו שותפיה בסרט הקודם – מושבת האדם "ארקדיה". היא מגלה מקום נטוש ומכל מכריה רק את קלייר (אלי לרטר), שאיבדה בנסיבות עלומות את זיכרונה (מוטיב קבוע בסדרה). השתיים מגיעות ללוס אנג'לס (גם בעולם פוסט אפוקליפטי חשוב לשמור על ניידות באמצעות מטוס קל), ושם חוברות לקבוצת אנשים הנצורה במתקן כליאה המוקף עשרות אלפי זומבים. מושבת "ארקדיה" המסתורית מתגלה כנמצאת בסמיכות מקום, והנצורים מנסים למצוא דרך להגיע אליה.

בהיות הזומבים נטולי אישיות של ממש, העוצמה הדרמטית של סרטי זומבים, שנוצרו בצלמו של "ליל המתים החיים", נובעת מהדינמיקה הגזעית/מינית/מעמדית בין הדמויות הלא נגועות. כל זה אינו רלוונטי לדמויות הקרטון של סרט זה. אם יש זיכרון שיישאר מהסרט הרי הוא של שני יצורים גרוטסקיים במיוחד – מגה-זומבי-תליין, ענק שמקורו לא מוסבר, פניו מכוסות, והנשק שלו נראה כשילוב בין קרדום ומגה-פטיש שניצלים. והזומברמנים (דוברמנים זומבים) שברגע ההתקפה כל ראשם נפתח למלתעות דמויות פרח בשר נשכני. מעורר תיאבון במיוחד בתלת-ממד.